יבול דל. בשתי מילים אפשר לתמצת את ייצוגה של ההתנתקות, או אם תרצו, הגירוש והעקירה של תושבי גוש קטיף מבתיהם, במפה התרבותית בארץ.
"אני יודע מה משמעותה של החלטת הכנסת לגבי אלפי ישראלים המתגוררים זה שנים רבות בחבל עזה, שנשלחו לשם בשם ממשלות ישראל, ובנו שם את בתיהם, ונטעו עץ, וגידלו פרח, והולידו שם בנים ובנות שלא ידעו בית אחר", אמר ראש הממשלה דאז אריאל שרון ז"ל, בנאום שנשא באוקטובר 2004. את דבריו סיכם במילים: "אני קורא לעם ישראל להתאחד בשעת ההכרעה הזאת. עלינו למצוא מכנה משותף לאיזה 'יחד הכרחי' שיאפשר לנו להתמודד בהבנה ותוך שותפות גורל בימים האלה, להקים סכר כנגד שנאת האחים המעבירה רבים על דעתם". עשור שלם חלף מאז ההתנתקות. יחד לא נרקם פה. שותפות גורל – בוודאי לא.
אם תרבות היא השתקפות של מציאות, נדמה שההתנתקות מעולם לא התרחשה פה. ספירת מלאי מעלה חלוקה חדה, שלא לומר פולארית, בין מי שמתייחסים למאורע המכונן, ומי שלא. דור שלם נדרש כדי שנעכל את המתרחש. האם אכן מדובר בזמן עיכול, או שאולי יש פה, פרט להתנתקות, גם ניתוק? הפליא לבטא את זה אייל שני כשפער זוג עיניים משתאות מול אחת המתמודדות ב"מאסטר שף", כאשר זו סיפרה על היותה מגורשת מגוש קטיף: “היא אמרה גירוש? אנחנו קוראים לזה פינוי", שאל ופסק באותה נשימה.
רק מקרים בודדים
אז מה יש לנו? יוזמות נקודתיות, יש שיכנו אותן מגזריות. ההצגה "מדרש קטיף" של תיאטרון אספקלריא, למשל, בוחנת מזוויות שונות את העקירה מגוש קטיף ומציפה באמצעות טקסטים תנ"כיים ומונולוגים אישיים על הקשר בין שלטון ואדמה מימי אחאב ונבות ביזרעאל ועד ימינו. בסרט המוזיקלי "חול בגרביים" מועבר הסיפור מבעד עיניהם של הילדים אשר גדלו במקום; במוזיאון גוש קטיף, כמובן, הוצגו במרוצת השנים תערוכות כמו "געגועים לבית" ו”טלטלת נדודים".
"מוזיאון גוש קטיף חשוב ביותר להנחלת ההיסטוריה של יהדות חבל עזה וגוש קטיף לדורות הבאים, כדי שידעו את ההיסטוריה החשובה כל כך של עם ישראל", אמר אלי ישי בביקורו שם לפני כשנה; במרכז קטיף להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, נפתחה בחודש יוני האחרון תערוכה עם הכרזות הזוכות בתחרות שנערכה ביוזמתו בקרב סטודנטים מבתי ספר לעיצוב.
הזוכה במקום הראשון, מתניה דייפני ממכללת אשקלון, בחר לתאר את ההתנתקות כמבוך. "מקבוצת יישובים מאוחדת ומשפחתית התפצלו דרכיהם לכל קצוות הארץ בחיפוש אחר מקום חדש שבו יוכלו לשקם את חייהם", הוא מסביר. "גם לאחר עשר שנים יש לא מעט משפחות שנמצאות עמוק בתוך המבוך ומחפשות את הדרך לבנות את ביתן מחדש". הזוכה במקום השני, אביתר פלד משנקר, בחר ליצור רפרנס ל"טירה" של רנה מגריט. ההסבר: "ביקשתי לבטא את המתח והמורכבות בין הניתוק מהקרקע, העקירה – הסלע המרחף, ובין השאיפה להמשך הדרך והחזון – סימון השביל. סימון השביל הוא כסימון שביל ישראל ומכיל את הצבע הכתום המזוהה עם גוש קטיף ואת צבעי הדגל. הסימון מסמל שלמרות הניתוק, הדרך ממשיכה, ומביטה אל האופק. הים הוא מאפיין מזוהה מאוד עם גוש קטיף, והולכים לדרך, ביחד, כולם, כמו מורשת גוש קטיף".
גם על מדפי הספרים הנושא בולט בהיעדרו. על יד וחצי נזכיר את "תורת קטיף" של המרכז הממלכתי להנצחת גוש קטיף, אוסף של דברי התורה של רבני גוש קטיף במשך כל תקופת ההתיישבות. ב"כתום המאבק" עוסק המחבר אלישיב רייכנר בפעילותם של אנשי מטה המאבק בגוש קטיף, וגופים חוץ פרלמנטריים. ב"כשהשמים פגשו את הארץ" מספרת שרה אהרוני את סיפורה של משפחה המחליטה להכות שורשים בחבל עזה, וב"חלום קטוף" ניתן למצוא אוסף הגיגים ושירים של נוער גוש קטיף הכואב, כותב ומתגעגע.
ב"לפחד יש ריח", כתבה תמר ורטה־זהבי לקוראים הצעירים ספר עלילתי שעסק בהתנתקות והציב מראה ברורה על המשמעות של אידיאולוגיה וההשלכות ההרסניות שהיא יכולה להביא איתה. היא מספרת את סיפורו של נריה בן ה־10, בשנת 2005: מטחי יריות מקבלים אותו ואת בני משפחתו בכניסה לאזור גוש קטיף. לתדהמתו, הוא מגלה שלא ההפגזות הבלתי פוסקות מפחידות את המבוגרים. תוכנית ההתנתקות היא שמאיימת עליהם. אמו נשאבת למאבק נגד תוכנית ההתנתקות ואף עוזבת את ביתם כדי לתמוך בתושבי הגוש. אביו הרופא שובר שמאלה. יש פה ביקורת ברורה המשולבת בבקשה לעצור לרגע ולהקשיב.
"לפחד יש ריח". צילום: באדיבות עם עובד
"הארץ שלנו מאוד קטנה בקילומטרים מרובעים, אבל מספקת אירועים דרמטיים כמו כל העולם כולו. אני מאמינה שהפריזמה הספרותית מאפשרת לקוראות ולקוראים הצעירים להרהר בהוויה הטעונה הזאת ואולי לחשוב כיצד ניתן לשנות או לפחות למתן אותה", הסבירה לי ורטה־זהבי עם צאת הספר.
בחזרה לדור תש"ח
בפתח ספרה "קיץ כתום", כתבה מי שחובקה על ידי הקונצנזוס וגידלה דורות של ילדים, אסתר שטרייט־וורצל ז"ל: "בשלהי האביב של שנת 2005 שמעתי על שתי בנות צעירות, אחיות, העצורות בכלא מעשיהו זה שבועות אחדים. צוין כי הן נכלאו כעונש על כך שחסמו צומתי כבישים באחת מהפגנות המחאה שמלפני ההתנתקות מגוש קטיף. רוב חברותיהן שוחררו זה כבר, ואילו שתיים אלה נשארו בכלא בגלל סירובן לגלות לחוקרי המשטרה את שמן המלא ואת כתובתן. הסיפור הזה כבש את לבי. הוא הזכיר לי את אשר כתבתי בספרי 'נערי המחתרת' על הנער יוחי, חבר ההגנה שהעדיף לשבת במאסר, ובלבד שלא יסגיר את זהותו לשוביו האנגלים".
עם צאת הספר, בראיון שערכתי איתה, אמרה: "כל הזמן לבי היה איתם. כשהתחילו לדבר על ההתנתקות זה הכאיב לי והרגיז אותי, ולא הסתרתי את זה שאני מתנגדת לכך בכל תוקף ומופתעת מזה שדווקא אריאל שרון עשה את זה". על השאלה האם חששה לעסוק בנושא, השיבה: "לא היו לי חששות. אני יודעת שתהיה מתקפה".
"ונניח שהיית כותבת את אותו ספר, אבל על פליטים בעזה. גם אז היית נערכת למתקפה?", הקשיתי, ושטרייט־וורצל השיבה: "מי היה מתקיף אותי? להפך! היו משבחים אותי על ההומניות ועל הרגישות לסבלו של עם אחר".
בכל הנוגע לעיסוק הקולנועי, ניתן להזכיר בעיקר סרטים דוקומנטריים, בהם "תפילת הנערות", סרטו של רינו צרור, המתעד את שעתו האחרונה של בית הכנסת הגדול בנווה דקלים, שאליו נכנסו כ־1,000 נערות בתפילה ובזעקה לביטול גזירת הגירוש.
בסרטו העלילתי של עמוס גיתאי, "התנתקות", נוסע אולי, קצין משטרה, לאביניון שבצרפת לפגוש את אחותו אנה. המפגש המשפחתי שנערך על רקע פטירתו של אביהם הוא נקודת המוצא למסע חזרה לישראל, שבו תתוודע אנה לבתה ואולי יוצב כקצין פעיל בזמן ההתנתקות מגוש קטיף בעזה.
ומה על במות גדולות? מצאי דל מאוד. בהצגה "קיזוז" של אילן חצור (הקאמרי) מוזמן הקהל אל כנסת ישראל, בערב הצבעה גורלית על פינוי מספר יישובים ביהודה ושומרון. העם והכנסת חצויים והמחלוקת מאיימת להידרדר למלחמת אחים. מצב הקולות הוא של שוויון. כמה שעות לפני ההצבעה ההיסטורית נעלמים לפתע חברת הכנסת תמרה ירדן וחבר הכנסת בני שבות. "היא אישה ליברלית פנויה שמאלנית ותל אביבית, הוא גבר דתי נשוי ימני ומתנחל. זו כמובן מקריות שדווקא שניהם נעדרים מההצבעה, הרי לא יעלה על הדעת שמעבר ליריבות הפוליטית והאישית הקשה והמרה מסתתר לו סוד", ככתוב באתר התיאטרון.
בהצגה "תשמ"ד" מאת שמואל הספרי ובבימויו, העלילה מתרחשת בערב תשעה באב תשמ"ד. בעקבות אולטימטום מהמעצמות מפנה ישראל את יהודה ושומרון. במרתף בלב השומרון מתבצרים ארבעה אנשים ותינוק המאיימים לפוצץ את המקלט ולהתאבד, אם לא תורה הממשלה על הפסקת הפינוי. המקרים שבהם העיסוק אינו מגזרי הם בודדים. קחו לדוגמה את ההצגה "עת לטעת" העוסקת בהתמודדות של אישה לאחר ההתנתקות, מאת תמר חלוצי ואופל לוי. כתבים שדיווחו על ההצגה הרגישו צורך להדגיש כי מדובר בצמד נשים לא דתיות "שמבחינה פוליטית רואות את עצמן בשמאל".
חגי לובר, מייסד תיאטרון אספקלריא, לא מתפלא: "יש פה חלוקה לשבטים ובכל שבט יש נציג שאומר משהו והיתר הולכים אחריו כמו עדר. גם התרבות מנוכסת לצד השמאלי, כך שתרבות ימנית נתפסת בחוגים מסוימים כלא תרבות ומיד חייבים לצבוע אותה כדי שתהיה 'בצבע הנכון'. היום אנחנו מתחילים בחזרות להצגה 'בולדוזר', שמספרת את הגירוש מזווית יותר ביקורתית וקרובה. מרחק הזמן עושה את ההבדל, על אף שגם אחרי עשור זו עדיין טראומה".
פרופ' אודי לבל, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל, חוקר זה שנים את מה שהוא מכנה "קהילות טראומה" ולטענתו התופעה חוזרת ובגדול: "בראשית ימי המדינה התודעה הכללית לטראומות הייתה מאוד סלקטיבית. כלל לא הכירו בהקרבה ובאובדן של חללי אצ"ל ולח"י, ומשפחותיהן השכולות כלל לא הוזמנו לטקסים ולא זכו לחיבוק הציבורי בימי הזיכרון. גם מי שאיבד את יקיריו בפעולות איבה או טרור לא זכה לאיזו משמעות ממוסדת לאובדנו. ניצולי השואה חשו שמתנכרים לאובדנם ומוכנים לתת בימה ציבורית רק למעטים מהם שמרדו בגטאות. במילניום הנוכחי קורה הליך הפוך: התבדלות חברתית לשלל קהילות שלכל אחת מהן הטראומות שהן מציינות ושחבריהן אמפתיים למתמודדים עמן".
לבל מדגים: "כבר דובר רבות על כך שרצח רבין לא הפך לטראומה תרבותית של החברה כולה. במקביל – אם תראי מי בכלל מציין מנהגי אבלות כלשהם בתשעה באב, שהוא כזכור יום זיכרון לאומי ולא רק דתי, מי מציין במוסדות החינוך את חוק הנצחת רחבעם זאבי – תמצאי תמונה הפוכה, לא את אלה שתפסו את רצח רבין כרצח השלום והדמוקרטיה הישראלית. כשחלק אחד בציבור התפלל לשלום שלושת החטופים – רבים אחרים עסקו בביקורת כפולה על הוריהם, שאפשרו את תרבות הטרמפים וששלחו את ילדיהם ללמוד בשטחים הכבושים. בימים האחרונים אנו שומעים אומנם גינויים נגד אלימות ביחס לרצח הנערה במצעד הגאווה והתינוק הפלסטיני ואביו – אך קשה לומר שבקרב רבים מהמגנים יש מעבר לזה איזו הזדעזעות אמיתית".
"החייל תמיד יהיה הקורבן" .פרופ' אודי לבל. צילום: יח"צ
מי אשם בזה?
"קודם כל התרבות, שצועדת בכיוון של תת־קהילות, מגזריות, ואדישות ביחס לאובדן של האחר. עשיתי פעם ניסוי: הודעתי בפתח שיעור באריאל שקשה לי ללמד אחרי ששמעתי כרגע שהבוקר תינוקת התחשמלה ביישוב הסמוך. הכיתה נדרכה וקפצה מזועזעת ושאלה 'איפה?'. כשציינתי שזה התרחש בכפר הפלסטיני הצמוד אלינו, נשמעה אנחת רגיעה וכולם חזרו לשבת בנחת. וזה מאפיין את כלל החברה: כמה מאיתנו בכלל יודעים כמה אתיופים נספו בדרכם לארץ ישראל? או המושג DDT שהפך להיות טראומה קהילתית?".
ויש אשם במתנחלים עצמם?
"בעת ההתנתקות המתנחלים פגשו חברה ישראלית מאוד מאכזבת מבחינתם. חברה שתפסה את ביצוע ההתנתקות כמצווה דמוקרטית שיש לבצע, אחרת המדינה תעבור פוטש דתי־מתנחלי. מה שעוד הקשה עליהם לשווק ברבים את כאבם היא העובדה כי הפינוי בוצע על ידי חיילים. האינסטינקט הישראלי יהיה תמיד לתפוס את החייל כקורבן, כילד, כמושא האמפתיה המיידי. זו אולי ההסכמה היהודית־ציונית היציבה ביותר. כשהמתנחלים היו בהתנתקות מול החיילים - מראש הם הפסידו, ונתפסו כמי שכפו על 'ילדינו' החיילים התגוששות מיותרת. כמו כן, באמצעים רבים אומנם ניסו המפונים להבהיר לציבור שהם חווים אובדן ושבר גדול – אבל הם עשו זאת באמצעים ובסמלים שרוב החברה לא מכירה או אף מסתייגת מהם: להצעיד מנורת כנים מהיישוב לש"ג, לשאת טלאי צהוב או להתמיד באינסטינקט של זעקות שבר וקריאות 'נאצי' למפנים – אלו לא אמצעים אפקטיביים לחדירה לזיכרון הקולקטיבי. וכמו שאין הצגות, פרוזה או שירה הדשה בטראומה החברתית שנוצרה בעקבות רצח רבין בציבור הדתי, כך גם לא תמצאי עיסוק מקביל בהתנתקות בציבור החילוני".