בקצה המנהרה: מעשה בשני חולים בשיקום שהופך לקומדיה

"כמו במתמטיקה, גם באמנות הבמה - הדרך לא פחות חשובה מהפתרון.

מי שרוצה וינסה ימצא במחזה, שהוא גם קומי, הרבה אור ואושר", את הדברים הללו אומר ארז מירנץ לקראת עליית "צמחים מטפסים". הקומדיה השחורה מציגה שני חולים משותקים במצב של תרדמת, השוכבים בבית חולים שיקומי ומחוברים למכונות החייאה. אחד החולים שואף לכתוב את ספר זיכרונותיו, ואילו שותפו לחדר מגלה שיש לו "יכולות טלפתיות" ומטריד את שכנו ללא הרף עם תוכניות בריחה מטורפות.
 

"הייתי פעם מתנדב ב'רעות', בית חולים שיקומי בדרום תל אביב, אבל ממש לתקופה קצרה. במחזה ניסיתי להביע חוסר אונים קיומי, חוויה טוטאלית של חוסר אפשרות לשבור את הגבולות של הגוף, כשהצמח הוא מטאפורה. התחלתי לכתוב את 'צמחים מטפסים' אחרי יום מזעזע בתקופה קשה בחיים שלי. באתי לספרייה העירונית וקראתי את המערכה הראשונה של 'מחכים לגודו'. הספרייה נסגרה וזרקו אותי החוצה, ונשארתי עם טעם של עוד. אצלי הצמחים הם לא רק הבלתי מושג, הם מגלים קשיים בסוגיות שנראות פשוטות לאדם הרגיל, כמו למשל מה לעשות אחרי שמתעטשים. גם אין להם סיכוי אמיתי להשיג את מבוקשם ולברוח, וזה אתגר אותי בכתיבה. הצמחים, מהעוצמות הרוחניות שלהם כמו דמיון וזיכרון, גורמים לשינויים מסוימים, ובאמצעות הצוות הרפואי והטכנולוגיה נדמה שהם מסוגלים להצליח".
 

"זה בהחלט נושא שמלווה אותי ומלווה כל ישראלי, במיוחד הרגישים שבהם. השואה והסכסוך במזרח התיכון הם משא כבד, ועם זאת אני חושב שהמחזות האלו הם אוניברסליים, כי הם חוקרים כל מיני גוונים של חוויות אנושיות ותפיסות עולם".
 

"העניין הוא שיש הרבה אור בתוך כל האפלה הזאת, אנשים שבכוח חושבים כל היום רק מחשבות חיוביות לא יחוו אי פעם שמחה אמיתית כי הם לא יודעים אילו חוויות רגשיות ורוחניות אפשר למצוא דווקא בדברים שהם הכי מפחדים מהם. בגלל זה המשכתי לעבוד עם אלעד שרעבי, הבמאי של 'ריאקציה', גם בפרויקט הזה, כי הוא מבין את הדברים האלו ויודע להוציא טוב את המילים שלי על הבמה".
 

"החולה־הצמח הפסימי רוצה לבטא את החוויות הקשות מהחיים שלו ואילו האחר מנסה לעודד אותו לכתוב פזמון קליט לרדיו, כי 'אנשים רוצים לחזור הביתה ולשמוח'. זה אולי כל ההבדל והסיבה שלא נכנסתי עד היום לתיאטרון הממוסד. אני רוצה שישמחו, אבל שידעו למה". 

"צמחים מטפסים", 31.8, יום שני, צוותא 2, 20:30