מייסד התיאטרון הערבי-עברי ביפו מאמין בדו קיום: "יש סיבה לקום בבוקר ולהיאבק בפסימיות"

יגאל עזרתי הוא במאי, מחזאי ומנהל אמנותי ואחד ממייסדי תיאטרון מקומי והתיאטרון הערבי־עברי ביפו. כמו כן, הוא מורה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. 

לאחר לימודיו בארץ – תואר ראשון בחינוך, תואר ראשון באמנות התיאטרון במגמת תיאטרון חברתי ותואר שני בבימוי בחוג לתיאטרון מאוניברסיטת תל אביב – הוא טס ללונדון בשנת 1988, ושם למד קורס בימוי. לאחר לימודיו, ביים שם את ההצגות "אינטימיות", "איש המרתף", "ברגמן" ו"מיס ג'ולי".

בין היצירות שכתב: "געגועים", שזכתה בפרס הצגת השנה בקטגוריית הפרינג' ב־2002, ועליה זכה בפרס מרגלית ובפרס התיאטרון הישראלי; "נקודות מבט" – פרויקט תיאטרון ישראלי־פלסטיני בשיתוף מרכז פרס לשלום; ו"הערב רוקדים" בשיתוף סיני פתר, שעליה זכה בארבעה ציונים לשבח בפסטיבל עכו ועוד.

בין היצירות שעיבד: "אום כולתום" על פי רומן מאת סלים נסיב, אותה גם ביים; "אלף לילה ולילה"; "אדון V" על מרדכי ואנונו, שעליה זכה בציון לשבח בפסטיבל תאטרונטו ועוד.

ב־2004 הוענק לו פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה של עיריית תל אביב על עשייתו האמנותית. 

"אם הייתי מביים שוב את 'הסערה' של שייקספיר, הייתי שובר את הצפוי ומלהק לתפקיד פרוספרו, האדון השליט, שחקן ערבי, ולתפקיד העבד קאליבן - שחקן יהודי. טוויסטים כאלה מטלטלים את הצופה, מפרקים תפיסות שגורות וגורמים לחשיבה חדשה".

"במקביל ללימודי התיאטרון שלי הייתי פעיל חברתי ופוליטי וחיפשתי דרך לחבר בין השניים, כך שהקמת המרכז לתיאטרון ערבי־עברי הייתה חיבור טבעי. אגב, התיאטרון נקרא ערבי־עברי – אותה מילה בשינוי סדר האותיות – כך שאנחנו מרמזים על קשר בין התרבויות. סיבה נוספת היא שאנחנו אנשי תיאטרון על הקרקע, ולא רוצים להיכנס למורכבות של זהות דתית: אולי מול יהודי עומד מוסלמי או נוצרי? כך שאמרנו: יש שתי שפות רשמיות במדינת ישראל, ואנחנו עושים תיאטרון בשתי השפות האלה ומפגישים ביניהן. היוצרים והשחקנים אצלנו הם יהודים, ערבים, נוצרים, מוסלמים, אתיופים, רוסים, הומואים, דתיים, חילונים וכן הלאה".

לדברי עזרתי, הרעיון של התיאטרון הוא מפגש בכמה רמות; בצוות המינהלי – לצדו יש גם מנהל ערבי (אמיר ניזהאר זועבי שעוזב בחודש הבא), בצוות השחקנים והקהל – משתדלים שבכל הפקה יהיו הן ערבים והן יהודים, צוות מעורב. כך שמעבר לצפייה בהצגה, יהיה מפגש רב־תרבותי. אחרי ההצגות נערכות שיחות עם הקהל. 

"כך גם ברמה של התכנים", מוסיף עזרתי. "ההפקות האחרונות שהפקנו היו 'עיניים' על פי שירי מחמוד דרוויש בבימוי נורמן עיסא ובהשתתפות מירה עווד, עינת ויצמן ועוד, ו'אום כולתום' – על חייה של הזמרת המצרייה, בהשתתפות גלית גיאת, אריק משעלי ועוד. ההפקות האלה מפגישות את הקהל העברי עם התרבות הערבית, או בהפקות 'פרחה שם יפה' ו'פאפעג'ינה', שם הקהל פוגש את התרבות המזרחית".

"למה גישה גזענית? ההפך. מישהו פעם אמר (נדמה לי אופירה הניג) שהמקום הזה הוא אי של שפיות. פה מתגשם המודל של מדינה חילונית ליברלית".

"דילמות כמו: האם לעשות העדפה מתקנת לעובדים ערבים? האם ללהק להצגות לפי המוצא או לפי ההתאמה המקצועית? איך להימנע ממצב שבו עובדי הניקיון ערבים והקהל יהודי? האם להזמין את מירי רגב ל'אום כולתום'?"

מתוך ההצגה "אום כולתום". צילום: יח"צ
 

"המנקה עד לפני שנה היה יהודי. אב הבית הנוכחי יהודי. מלהקים לפי הכישרון, אבל מתעקשים שבכל הפקה יהיו גם וגם, ונזמין את מירי רגב".

"אנחנו ניזונים מהזעם והתסכול, הם המנוע והדלק ליצירה. למה אני לא עושה תיאטרון בחו"ל? כי שם אני לא כועס ואין לי מה להגיד לאנשים. כאן אני כועס על העוולות, על שלטון הפקידים באמנות, על היחס לערבים, לנשים, למזרחים, לאתיופים, לעובדים הזרים. כאן אני כועס על מזג האוויר, על הטינופת ברחובות, על העיר המוזנחת ועל הטיח המתקלף. כאן אפשר לעשות פרובוקציות. כאן יש סיבה לקום בבוקר ולהיאבק בדיכאון ובפסימיות הקיומיים".

"כל בוקר בין 7:00 ל־9:00 אני שוכב במיטה, לא רוצה לקום ומחליט לעזוב הכל. כאשר האחיינית של מחמוד דסוקי, שהיה אז המנהל של הצד הערבי בתיאטרון, נהרגה במכללה בעזה מהפצצה של חיל האוויר, הוא גרר כמעט בכוח למשרדו את מגייסת הכספים שלנו, אל"מ במיל' דליה רז, שהבן שלה טייס פעיל, כדי שתראה באינטרנט מה קורה למשפחתו בעזה. באותו רגע כמעט הפסקתי להאמין שיש סיכוי למשהו. אבל הוא לא האשים אותה במוות של האחיינית וידע להפריד בין הכעס שלו על הצבא והממשלה ובין יחסי הידידות שלנו כשותפים בתיאטרון. למחרת אמרתי לעצמי שאולי זאת ההוכחה שאנחנו מציעים אלטרנטיבה”.

"זה נכון, אבל במשך השנים נוצרה כאן סולידריות שהיא יותר חזקה מהסולידריות הלאומית בחוץ. כך שבצורה פרדוקסלית כשיש אירועים בחוץ אנחנו נצמדים אחד לשני".

"במלחמת עזה האחרונה, מה שאת קוראת צוק איתן, השתדלנו לא לבטל הצגות. אריק משעלי הימני, שמשחק ב'אום כולתום', לא רצה לבוא ליפו. קודם כל הוא פחד, כי אשתו אמרה לו שיש הפגנות ביפו. הוא אמר שבעת שבן של חברים שלו, חייל, נהרג בעזה, הוא לא מסוגל נפשית ללבוש גלבייה וכאפייה ולשחק ערבי. בסוף הוא הסכים לבוא בגלל המחויבות למקצוע והידיעה שכל הכרטיסים מכורים ואיש לא ביטל. באותו לילה הוא שלח לי הודעת תודה, וכתב שפתאום הוא הבין כמה העבודה שלנו חשובה וכמה הוא גאה להיות חלק מהתיאטרון. קהל שמגיע לתיאטרון יודע לאן הוא בא ולמה. באינתיפאדה השנייה בשנת 2000 הייתי לפעמים מקבל תגובות בטלפון: 'תיאטרון ערבי־עברי? קודם שהערבים יפסיקו לעשות פיגועים, אחר כך נבוא לתיאטרון הזה'. אבל בשנים האחרונות התגובות האלה פסקו. ובניגוד לנטייה הרווחת, הנוטה לראות את הקהל שלנו כשמאלנים או אשכנזים, הקהל שלנו, בייחוד בהצגות 'אום כולתום' ו'פרחה שם יפה', הוא קהל מגוון מבחינה פוליטית, מכל הארץ, רובו מזרחי. קהל שחוזר לילדות בגעגועים ובגאווה, ומביא גם את הנכדים. יש לנו תפיסה לא נכונה של יחס המזרחים לערבים. יש קרבה תרבותית שלפעמים היא עולה על השיוך הלאומי. הקהל המעורב, יהודים וערבים, שר ביחד את השירים תוך כדי ההצגה. בניגוד לאשכנזים שישבו בקהל, לא היה צופה אחד שמחה על השם של התיאטרון. ההערה היחידה ששמעתי הייתה ביקורת על אום כולתום, שהצטרפה למאמץ המלחמתי של נאצר".

"האשכנזים בקהל רואים בקנאה את הסולידריות המזרחית־ערבית. מיכאל הנדלזלץ מ'הארץ' ושי בר יעקב מ'ידיעות אחרונות' התמוגגו ואמרו שפתאום הבינו שמוזיקה ערבית היא לא רק סלסולים, אלא דבר עם יופי ועומק. קהל אשכנזי מגיע לחוות חוויה אנתרופולוגית ולפגוש משהו לא מוכר, או כאלה שמכירים ואוהבים אותה, ויש הרבה".

"לא אמרנו שהמציאות ואנחנו מלאי פרדוקסים? אולי מתוך אחד הפרדוקסים מירי רגב תגדיל תמיכה לתרבות הערבית?".

"שילוב: הז'אנר האהוב עלי הוא הגרוטסקה, היא משלבת בין המשעשע למזעזע".

לצורך הקמת התיאטרון הערבי־עברי סיפקה עיריית תל אביב־יפו מבנה עירוני בהשאלה, כך ש"מעמדנו בעירייה יחסית חזק", הוא אומר.

"לא. לדעתי – ואולי אני תמים – שום שר תרבות לא ירצה שבתקופתו ייסגר תיאטרון או שיאשימו אותו בסתימת פיות. הסכנה העיקרית היא הצנזורה העצמית, שבגלל פחד שלנו מצנזורה או הפסקת תמיכה אנחנו בעצמנו נרכך את הרפרטואר ונפחד להעלות חומרים שנויים במחלוקת. מקווה שזה לא יקרה, אבל אלה תהליכים שלפעמים קורים בלי להרגיש, ואני מאוד מודאג ומקווה שלי זה לא יקרה".

"במאי ערבי הציע לי לעשות הפקה על פי מונולוגים של אסירות פלסטיניות. וכבר עלתה בי מחשבה: אולי אני לא ארצה שהחומר יהיה טוב כדי לא לעמוד בפיתוי ולעשות משהו שייתן עילה לצאת נגדנו. כמובן שמיד עניתי לעצמי: דווקא כן לעשות זה, לעורר רעש. אבל העובדה שחשבתי על העניין כבר מפחידה".

"כמובן שקרוע, אבל זה לא מפחיד, זאת החוויה הבסיסית. הנפש שלי רבת זהויות וקונפליקטים, והמתח בין הזהויות האלה הוא החוויה היומיומית והמנוע המזין לעיסוק בתיאטרון: אני גם ישראלי, וגם נולדתי יהודי, וגם אתאיסט, וגם חבר של ערבים, וגם סרבן שטחים, וגם איש תיאטרון, וגם צמחוני, וגם אבא לשתי בנות, וגם חי עם גבר – לצערי לא ערבי".

"משום מה תמיד הצלחתי להקיף את עצמי בסביבה תומכת או שבחרתי את הסביבה לפי התמיכה".

"עד גיל 18 הייתי ילד טוב בבית עם אבא סוחר בדים סלוניקאי ואמא ממשפחה חקלאית דתית ממוצא אשכנזי – נישואי תערובת – ברמת השרון החקלאית. סיפור הילדות המכונן שלי היה הסיפור של אמא שלי על ילדותה בכפר אוריה בדרך לירושלים: בשנות ה־20 הם גרו שם שבע משפחות, וב־1929, ערב אחד בא אליהם אחד השכנים מהכפר הערבי הסמוך ואמר להם שהלילה הולכים לעלות על הכפר שלהם. הוא הסתיר אותם אצלו, והם ראו מרחוק את הכפר שלהם עולה באש, מה שנקרא מאורעות 1929. כך שאמרת המפתח שלה הייתה: 'יש ערבים טובים ויש רעים. ערבי טוב הציל אותנו מערבים רעים'".

עזרתי, ששירת בנח"ל ובשריון, אזרח בגרעין את היאחזות סוכות (סופה) בפתחת רפיח. שם התחתן עם אילנה (אז הייתה אזולאי, לימים הפכה לסופרת המפורסמת אילנה ברנשטיין) ולחופה הגיעו על גמלים. 

"ב־1977 הצבעתי של"י", הוא מספר, "שכללה במצעה להחזיר את מקום מגורי בפתחת רפיח, ואכן במסגרת הסכם השלום עם מצרים הקיבוץ התפנה. אחרי הצבא והגירושים התחלתי ללמוד בחוג לחינוך ובחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. לאחר שלושה שבועות בטנק במלחמת לבנון הראשונה 1982, סירבתי לחזור, והמג"ד שלי שחרר אותי. בהמשך, באינתיפאדה הראשונה 1988, סירבתי לשרת בשטחים וישבתי פעמיים בכלא. כל פעם חודש. המורים והתלמידים בחוג לתיאטרון הפגינו בעד שחרורי, כך שכמו שאמרתי, תמיד הקפתי עצמי בסביבה תומכת. כששאלתי את אמא שלי: 'מתי תהיי יותר רגועה? כשאני חוטף אבנים בחברון או כשאני בכלא?', היא ענתה: 'לך לכלא'".