דווקא עכשיו, כשאור הזרקורים לא מופנה ישירות אליו, דני גבע, מהשחקנים האיכותיים והמוערכים בישראל, מרגיש שלם, לראשונה בחייו. ולא משום שכיכב על כל במה אפשרית, כבש כל יעד בתעשייה ורכש מעריצים מהקהל הצעיר והבוגר. השנה הוא נכנס לעשור החמישי לחייו, והגיל הביא עמו חשבון נפש עמוק. לא מעט תובנות על החיים האישיים, על הקריירה. תוסיפו לכך הגשמת חלום, כשהפך סוף־סוף לאבא, בגיל 40, ותבינו למה גבע עף על עצמו מסיפוק של מימוש עצמי.
"בשנה האחרונה הרגשתי שדברים מתחילים להשתנות בי", גבע מסביר. "כל מיני קוביות במוח גרמו לי לראות דברים בצורה אחרת, באור שונה. גם האבהות שבדרך תרמה לשינוי, הבנתי שעומדת להיות לי אחריות מאוד גדולה כאבא. וכאחד שהיה מאוד מרוכז בעצמו, הרצונות שלי עברו לעדיפות שנייה.
במהלך הקריירה לא הייתה לי בעיה לוותר על הצעות עבודה, גם כאלו עם לא מעט כסף. היום אני לא בררן. אני נלחם בשביל עתיד טוב יותר למשפחתי. לא מזמן שיתפתי חברים בתחושותי ואמרתי להם 'לא עשיתי את זה, ולא הספקתי את זה'. הם השיבו 'על מה אתה מדבר? השנה עשית את הפרויקט הכי גדול של חייך, יצרת חיים. והם כל כך צודקים'.
אבהות מאוחרת אחרי שבע שנות נישואים, פלוס שמונה שנות זוגיות, זה מבחירה?
"יחסית לגיל שלי זו בהחלט הורות מאוחרת. אני בן 40 וחנית, אשתי, בת 36. אבל זה לא מבחירה. כבר כמה שנים שאני מוכן ורוצה ילדים, אבל לצערי היו לנו עיכובים בדרך. עברנו טרגדיה משפחתית גדולה. זה קרה כשהתחלתי לצלם את 'נבחרת ישראל' בערוץ 10, אמא של אשתי נפטרה במפתיע, בגיל 54, כשהיא צעירה ובריאה.
היא הלכה לישון בלילה ולא קמה בבוקר. דום לב. מתברר שזה משהו תורשתי במשפחה שלה. זה הגיע ללא התרעה מוקדמת, כמו פיגוע למשפחה. זה הכניס את כולם לאבל ממושך, במיוחד את חנית, שהייתה מאוד קרובה אליה. הטרגדיה הקפיאה את כל התוכניות, בין היתר להביא ילדים לעולם, שכבר רצינו לפני חמש שנים. לקח לנו הרבה זמן לצאת מהטראומה".
תאר את ההרגשה שלך כאבא טרי.
"לפני שבועיים הפכתי לאבא בפעם הראשונה. אני מרגיש כל כך נפלא. בשבוע שעבר היה לקאמי קקי ראשון מסוגו, סוג של התפוצצות כזאת. אגב, קאמי זה השם של הבת שלי, המשמעות שלו היא פרח בצרפתית, 'קם בתוכי'). קמתי אליה בארבע בבוקר וכל הבגדים והמצעים התלכלכו. היינו צריכים לעשות לה מקלחת באמצע הלילה. לקחתי את התינוקת לחדר אחר ונתתי לחנית להמשיך לישון את הלילה. אני אומנם טרוט עיניים, אבל יודע שזה הולך ונהיה יותר טוב, ואין מאושר ממני. משפט כמו 'כיף היה לישון 40 שנה' לא מתחבר אלי. הוא קשור להורים צעירים שנפל עליהם ילד באמצע החיים. אני הגעתי לזה מוכן וזה היה חסר לי כל כך. זה כמו אדם שחייב זוגיות. ואם אין לו, הוא כבר יריב עם נהג המונית בדרך לעבודה, כי חסר לו עם מי לריב. ככה אני מרגיש בהורות. משהו שהיה חסר בי. עכשיו הגיעו השלווה והשלמות שלעולם לא הכרתי לפני כן".
מלחיץ אותך להתבגר?
"ממש לא. אני מרגיש עדיין צעיר וכך ארגיש גם בשלושת העשורים הבאים של חיי. מה שאני מבין היום על החיים שונה לגמרי ממה שהרגשתי בעבר. עד היום הייתי כמו מכונית עם הנדברקס מורם. אני מרגיש שהורדתי אותו ואני מרשה למכונית לצבור את התאוצה שמגיעה לה. משהו בי סוף־סוף השתחרר, נפתח בי הפקק. בעבר לא יכולתי לשבת מול מישהי כמוך ולדבר בפתיחות, האמנתי בכל מיני שדים למיניהם, ואין באמת שדים חוץ מבתוך האדם עצמו".
הצילומים
הראיון נערך במסעדה ברמת השרון. צלם פפראצי שחולף במקום קולט את גבע ומתחיל לתקתק את עבודתו. גבע מרגיש לגמרי טבעי, לא מתלונן על היעדר הפרטיות שבמקצוע, כמו הקולגות שלו לביצה.
"לכל תחום יש את הבנפיט שלו", הוא אומר, "ברגע שאתה מסרב לקבל את הבנפיט של המקצוע שלך, אתה הופך למתחסד. מעצבנים אותי המתחסדים למיניהם שמסתתרים מזה או משתמשים באלימות נגד צלמי הפפראצי. בעיני זה נפלא, זה חלק מהמקצוע, ולפעמים זה החלק החשוב ביותר. כל אדם שעושה עסקים למד בחייו ששיווק הוא החלק העיקרי. זה השינוי שחל בי. כשחקן צעיר לא ראיתי את זה ככה, חשבתי שאם המוצר מספיק טוב, אז זה מספיק גם להצלחה. החיים הוכיחו לי אחרת. דאגתי יותר לדברים שאני עושה ופחות לחלון הראווה. כיום אני מאמין שתקשורת, מדורי בידור וראיונות הם חלק מהעבודה. זה לא פחות חשוב ממחזה או מסרט שאני עושה".
זה אומר שיחצנים יכולים להזמין אותך להשקות?
"כשהבת שלי נולדה, קולגות בתחום אמרו לי 'רגע, קנית עגלה? הלכת ושילמת כסף מכיסך על עגלה?'. כולם מקבלים בחינם. מודה, הרגשתי פראייר, קניתי עגלה. פעם הייתי נגד מתנות חינם והיום אני חושב אחרת. בעיקר שהן לא חינם ואני נותן תמורה כשאני מצטלם למדורי הבידור. כיום אין לי שום בעיה להגיע לאירועים ולהשקות ולקבל מתנות".
היית משתתף בריאליטי?
"בעבר בטוח שלא, כיום לא אשלול הצעות. עשיתי המון פרויקטים גדולים בקריירה שלי, והשם שלי הופיע כמישהו שמופיע בכל מקום. אני זוכר שהתבאסתי שרשמו שהפכתי לשחקן שלעסו אותו. ואז החלו לפנות אלי עם הצעות להופיע תחת טייטל של עצמי ותמיד סירבתי. הסכמתי להופיע רק בתור דמויות אחרות שאני מגלם. כשהציעו לי להנחות תוכניות, לשבת בפאנל כמו 'מועדון לילה', דחיתי כי לא רציתי שהשם דני גבע יהיה רשום למטה. ניסיתי לגונן תמיד על 'הנפש העדינה' שלי. אבל היום אני במקום אחר לגמרי".
השירים
אז אם לא תמצאו את גבע על במת ההצגה של בית ליסין "המקרה המוזר של הכלב", שרצה שנה וחצי, תוכלו לזפזפ בערוצי הטלוויזיה ולראות אותו בסדרה של ליטל שוורץ "החברות הכי טובות", או להמתין לעונה החדשה של "יום האם" שתעלה בקרוב. אתן, הנשים, תוכלו לשטוף את העיניים ולהביט בו בעירום מלא בסצינות מין בסרט הקצר החדש "ערומים" לצד רננה רז. וגם להיתקל בו כשהילדים צופים בסדרת הנוער המצליחה "החממה".
"זה התפקיד הראשון שלי בעולם הילדים, ובאופן מפתיע הוא גם די מאתגר", אומר גבע. "אני מגלם את ההורה האהבל של הילדים. זה נפלא בעיני, כי שנים הופעתי בשלל עבודות למבוגרים אבל מעולם לא זכיתי לתשומת לב או לפידבק נטול פילטרים ופרגונים כמו מאז שהתחלתי לשחק עבור הקהל הצעיר".
זה אומר שאתה שוקל הסבה מקצועית לעולם הילדים?
"למה צריך לבחור תחום? אפשר גם וגם. אני מניח שאם הייתי בוחר בתחום הילדים בלבד הייתי יוצר לעצמי דמות של דני שובבני, עם משקפיים גדולים, ואז הייתי יכול לומר שאני מתמקד בילדים. יובל המבולבל ומיכל הקטנה יכולים לישון בשקט. וזה לא נאמר בזלזול, כי אני מאוד מעריך מה שכל אחד מהם עושה. כמו שכשאריק איינשטיין הוציא את 'אדון שוקו' אף אחד לא אמר שמעכשיו הוא ישיר רק לילדים. גם יהורם גאון הוא דוגמה טובה לאדם מדהים בעיני, שעושה תוכנית ברשת ב' ולא מפריע לו במקביל להנחות תוכנית ב'הופ קטנטנים'. ככה גם אני רוצה".
בגלל זה התחלת לעבוד על פרויקט מוזיקלי לילדים ולמבוגרים?
"התחלתי לעבוד על ספר שירי ילדים שנקרא 'שירים לעמליה'. כמו ספר שירה אבל מיועד לילדים ולמבוגרים. מדובר במופע מוזיקלי של עיבודים קלאסיים לא מתחנפים. אני שר, אני מוזיקאי. בפרויקט הזה אני על תקן סולן. 'שירים לעמליה' זה ספר שכתבה דפנה בן צבי, ספר שנמצא בראש רבי המכר של ספרי הילדים. זה הכי הפוך מקלטות הילדים. פרויקט שמגרה את האינטליגנציה הרגשית של הילדים ושל ההורים כאחד. זאת האלטרנטיבה האינטלקטואלית להופעות הילדים שרצות בחנוכה".
ממתי אתה גם זמר?
"תמיד. אני שר במחזות זמר, 'אחים בדם', 'ברנשים וחתיכות', שם הכרתי את איילת רובינזון, יוצרת בעצמה שהביאה לי את הפרויקט המוזיקלי. הייתה לי בעבר להקה בשם פרלין, להקת קצב, שבה שרתי, אבל היא התפרקה. אני מתכנן להקים להקה חדשה, לכן שמחתי על הפרויקט. בשנה האחרונה עבדתי על סינגל שלי עם הפסנתרן של ברברה סטרייסנד שחי בניו יורק, ירון גרשובסקי. רציתי לשחרר אותו לרדיו ואז התחרטתי וחשבתי שזה לא נכון להוציא אותו כשיר ראשון. כרגע הוא יושב במגירה ועל הפרק להפיק אלבום שלם".
הערכים
גבע כיכב בעבר בסדרות הטלוויזיה המצליחות "לא הבטחתי לך", "חדר מלחמה", "תיק סגור" ו"פרשת השבוע". היום הוא נמצא פחות על המסך, אבל הלו"ז שלו עדיין עמוס בעבודה.
הוא לא רק שחקן טלוויזיה, שחקן תיאטרון, כוכב ילדים, מורה למשחק בבית צבי, מפיק ויוצר וזמר מתהווה, גבע מוסיף לרזומה תואר של דוגמן. הוא נבחר לשמש כפרזנטור בקמפיין לרשת אופנת הבגדים פולגת.
"זה קמפיין האופנה הראשון שלי", אומר גבע. "כשהייתי סטודנט שאלו אותי למה אני לא מדגמן. אני זוכר שהסתכלתי בדפי זהב וראיתי 'עופר רפאלי, סוכן דוגמנים'. נפגשתי איתו. הוא עשה לי בוק בחינם והתחילו לשלוח אותי לאודישנים. אבל בגלל העומס בלימודים בבית צבי לא היה לי זמן ללכת, והאמת שגם לא רציתי. כי מה פתאום שאהיה מוכן להיות מרוח על איילון? הציעו לי להיות פרזנטור של חברת אופנה גדולה וסירבתי, כי זה הרגיש כאילו אני בוגד באמנות שלי, סתם שטויות של ילד אידיאליסט. היום אני מאפשר לעצמי צמיחה וגדילה. פולגת זה דבר שרציתי לעשות, ואני שמח מאוד שפנו אלי".
עוד מעט תגיד שאתה פעיל ברשתות החברתיות.
"כן, גיליתי שזו פלטפורמה שיווקית נהדרת. התחלתי להעלות מערכונים קצרים באינסטגרם ובפייסבוק. באופן מפתיע משדרים אותם ב'צינור לילה', או בתוכנית אחרת שלוקחת משם ומציגה בעצמה. אני מייצר דברים לרשת והם משווקים את עצמם. אפרופו רשתות, לפני ארבעה חודשים הפקתי וביימתי סדרה אינטרנטית. שיחק איתי החבר היקר והמוכשר מיכאל הנגבי, שלוהק להיות השוטר השני שמשחק לצדי. להיות אמן מבצע ואמן יוצר ביחד זה הדבר הכי מספק שיש".
מה עוד על הפרק?
"אני רוצה עוד המון דברים. אני רק בתחילת הדרך. כתבתי סדרת מתח לפני שנתיים בעקבות מות אמה של אשתי, ואני מאוד רוצה לביים אותה. קידמתי אותה וזה דבר שלא היה לי קל, כי צריך להתמודד עם ביטול האגו. זה עדיין מתבשל. כרגע יש מגעים מתקדמים על תפקיד בסרט בצרפת שעוסק בבשאר אל־אסד. אני אמור לגלם את אחד הקצינים הבכירים שלו ולדבר ערבית".
ודעתך על פרשיות התרבות האחרונות.
"הדעות הפוליטיות שלי מתבטאות במה שאני עושה. השליחות הפוליטית החברתית שלי היא כשחקן. התיאטרון כמדיום הוא מראה חברתית ומנסים ליצור בו שיח פוליטי. כל אדם זכאי לקבל תרבות בכל מקום במדינה, אבל ברמה האישית לא הייתי מסכן את עצמי ונוסע להופיע במקום מסוכן, בעיקר מאז שהפכתי לאבא. אני אדם מאוד דתי, אבל לא ברמה הקונסרבטיבית, ולא ברמה היהודית של המילה, אני דתי ברמה של הערכים.
אני דוגל בערכים כמו סובלנות, שוויון, קבלת האחר. אני מקדם את הערכים האלה על הבמה. הכלי הגדול שלי הוא יכולת האמונה שלי. האמונה היא הכוח הכי גדול של האנושות. אני נדרש להאמין כל פעם במשהו אחר מתוקף המסע שלי בחיים האלה. אם ניקח מקרן קולנוע ונקרין על קיר לבן אלומת אור, עדיין נראה קיר לבן. אבל אם ניקח תשליל, נגטיב, רק אז נראה תמונות ואת האור. אני מאמין שרק במחוזות החושך אפשר לראות את האור. כשהתינוקת שלי בוכה אני שמח, כי זה אומר שהיא רוצה משהו. זה חיות, זה רצון".