חלום ושיברו: המופע שמתמודד עם עליית יוצאי אתיופיה בהומור

כמה דקות אחרי שהמטוס נחת בישראל ולאחר שהיא ירדה מהמטוס עם אחותה, פלוס המון פחדים וחששות, היא התייצבה מול פקידת הקליטה שמילאה את המסמכים.

כשפקידת ההגירה הגיעה לסעיף שם המשפחה, היא לא חשבה פעמיים והציעה למסקי שיברו לשנות את השם. "זה היה מלחיץ", משחזרת שיברו. "רק לפני רגע ירדתי מהמטוס, והיא מתעקשת ומתעקשת. נתתי לה מונולוג באמהרית למה לא אעשה את זה, כי שיברו זה שמו של אבי שנספה בתאונת דרכים כשהייתי בת 12. זה היה שיח חרשים".

30 שנה אחרי, והתקרית הלא נעימה הזאת הפכה לקטע קומי במופע החדש של שיברו, "המסע", שיעלה בפסטיבל מספרי הסיפורים ה-22 שיתקיים בתיאטרון גבעתיים. "למה הומור? כי אפשר לבוא בטענות כלפי הסיטואציה ואפשר להסתכל על זה בהומור, ואני לוקחת את החיים בקלות". 

יום לפני שתציג את המופע האישי שלה, תנחה שיברו במסגרת הפסטיבל את "החלום שבדרך": ערב מסיפורי יהדות אתיופיה עם יוסי אלפי, מייסדו ומנהלו האמנותי של הפסטיבל. "יוסי אלפי רצה לעשות את הערב הזה לפני שנה, וזה לא התאפשר לו מסיבות שונות", היא ממתיקה סוד. "אני שמחה שזה קרה השנה. הייתי שותפה לתהליך, וחשוב לי שאנשים יבואו וישמעו את הסיפורים המיוחדים".

"אין אצלי למה דווקא עכשיו. כל זמן שיש הוא זמן נכון ומתאים. אני אמנית ולא חושבת על טיימינג. וכשמשהו מוכן, אני יוצאת לדרך. במקרה, או שלא במקרה, דברים התחברו עם המופע. פתאום הכל יצא ביחד. ועדיין כך אני תמיד: אני כל הזמן יוצרת ועושה, ולא מחכה לאף אחד".

"אני במקצוע הזה 25 שנה. כל החיים הייתי עצמאית ולא חיכיתי שיעשו בשבילי. יוזמים, עושים, עובדים איפה שרק אפשר. זה שילוב של נסיבות החיים ושל החינוך מהבית. תמיד אמרו לי שאם אני רוצה להשיג משהו, שאלך ואעבוד. בזכות זה אני מי שאני היום. אני חושבת שזה מבורך, והלוואי שיהיה לי הכוח להמשיך".
 

נסיבות החיים הלא קלות, שעליהן מדברת שיברו, כוללים בין היתר עקירה מבני משפחתה, כשעלתה לישראל בגיל 18 עם אחותה הצעירה. זה קרה ב־1985 במסגרת מבצע משה. כשהן נחתו בישראל, נשלחו האחיות שיברו לקיבוץ הדתי בארות יצחק, שם שידכו למסקי משפחה מאמצת - זוג ניצולי שואה חשוכי ילדים.

"זה היה שינוי תרבותי מדהים, שקרה אחרי יומיים בארץ", משחזרת שיברו. "למרות שהייתה לי אמא מקסימה שהתגעגעתי אליה, קיבלתי פתאום אמא מאמצת, שמרוב אהבה רצתה לחנוק אותי. היא לא ויתרה לי. למשל, כשהחליטה שאני רזה מדי, היא רדפה אחרי ברחבי הקיבוץ עם פרוסת לחם מרוחה בשוקולד".

את הכרת התודה לאמה המאמצת, יהודית גרוס ז"ל, מבטאת שיברו במופע שלה בשיר בשפה האמהרית שהיא מקדישה לזכרה. "כל הזמן חשבתי איך אני יכולה להעלות את שמה של האישה המדהימה הזאת", היא אומרת. "הרבה פעמים אנחנו עסוקים בהכפשות, ושוכחים את הדברים שאנשים עושים עבורנו. אני לא מתכחשת לדברים הלא טובים שהיו פה עם העלייה של יהודי אתיופיה, אבל חשוב לי לזכור את הרגעים של האנשים הפשוטים והטובים ששינו לנו את החיים".  
 

לצבא לא גייסו אותה וגם למגמת תיאטרון בסמינר הקיבוצים לא קיבלו אותה, לדבריה בשל המבטא.  אבל אחרי כמה שנים, נחושה להצליח, פנתה לסטודיו למשחק של ניסן נתיב והתקבלה. "סיימתי את הלימודים ב־92', ואת רוב ההצגות שלי עשיתי לבד", היא מספרת. "זה באופי שלי, כנראה. אי אפשר כל החיים לפחד ולא לעשות כלום". 

"התשובה כנראה מורכבת. אני אדם עקשן עם המון אמונה עצמית. לאורך כל הדרך ראיתי את עצמי כמו כולם, לא שונה. אם למדתי בניסן נתיב והשחקנים קרעו את התחת להצליח, עשיתי אותו הדבר ונלחמתי כמו כולם, בלי לבקש הנחות בגלל המוצא שלי. לכן הסתכלו עלי כמו כולם. לפעמים הייתי עקשנית מדי, למשל כשלא ביקשתי מלגות ועבדתי בניקיון כדי לממן את הלימודים. אבל אז הייתה לי גאווה להצליח בכוחות עצמי ולשלם. היום למדתי להניח את האגו בצד". 

בסוף החודש תחגוג שיברו 48. בתה הבכורה מתגייסת בקרוב, ובנה הצעיר תיכוניסט. "כשאני מסתכלת על החיים שלי, יש הרבה אמוציות", היא מודה. 

"המחאה הזו היא לא משהו חדש בשבילי. ב־94', כשפרצה סערה סביב מנות הדם, הייתי הקמב"צית של המלחמה. בשלב מסוים התפניתי לעצמי, למשפחה ולקריירה. כיום אני תורמת את חלקי איפה שאני יכולה: בהרצאות במשטרה, או עם ההצגה שלי לילדים, 'ילדת הקשת בענן', שעוסקת בגזענות ורצה בבתי ספר ברחבי הארץ".

"מאוד שימח אותי. טוב שיש דור חדש שמתעורר ונלחם. סוף סוף הציבור הרחב הבין מה עובר על העדה. כולנו עסוקים בבועה שלנו, ולא נשאר לנו מקום פנוי במוח. ברגע שהמחאה פורצת לרחוב, זה מעלה את המודעות החברתית לבעיה. אני מקווה שינתבו את זה למקומות הנכונים". 

"הטעות נעוצה בשני הצדדים. אין שוויון הזדמנויות לבני העדה, אבל אולי גם אנחנו לא היינו מספיק ערניים. בכל העליות שהיו כאן - מי שנלחם הצליח. אני לא רואה בזה משהו שלילי. יכול להיות שאנשים פשוט מתייאשים. את יודעת כמה פעמים קיבלתי סירובים? אני לא נשברת". 

"תמיד. הייתי צריכה לעבור תהליך הסתגלות, אבל ראיתי את זה כחלק מהחיים. רוב הזמן לא היה לי בכלל זמן לחשוב, ואני גם לא רוצה זמן לחשוב. זה לא טוב. לכן אני מייצרת לי בכוונה זמן לא פנוי - כדי לא לחשוב. אז אולי מבחינה רגשית אני פחות רגשית, כי אני צריכה להיות יותר שכלית כדי להתמודד עם המצבים השונים, אבל אני עדיין חושבת שאין כמו המדינה. עם כל הגזענות והבעיות, אין מקום בעולם, חוץ מישראל, שהייתי רוצה לגדל בו את ילדי". 

פסטיבל מספרי סיפורים ה־22, 24.9־5.10, תיאטרון גבעתיים