האם אפשר לבכות ולצחוק גם יחד? תשובה אפשר אולי למצוא בהצגה חדשה בתיאטרון ‘גשר’, ‘דון קיחוטה’, שכתב רועי חן יל פי ספרו הנודע של סרוונטס, בבימויו של יבגני אריה.
זוהי הצגה מצחיקה ומצמררת שמצליחה להעביר מסרים עמוקים ישר ללב הצופים. קארין סרויה (30), מי שגילמה ב’גשר‘ תפקידים רבים, מגלמת בהצגה את רעייתו של סנצ’ו פנשה. לדבריה, היא מצאה את הדרך ליצירת התפקיד תוך התמקדות סביב נושא החזרה הביתה. “האישה שאני מגלמת בהצגה היא אשת אסיר, המגיעה לביקור בכלא, כדי להודיע לו שהשיגה עבורו שחרור מוקדם. בעלה וחברו לתא התמכרו במהלך מאסרם לקריאה חוזרת ונשנית בהרפתקאותיו של דון קיחוטה, מכאן שהיא לא רק מנסה להחזירו הביתה במובן המילולי, אלא גם במובן המטאפורי, משמע, להחזיר אותו מעולם הדמיון למציאות.” היא מספרת.
“אני בת-יחידה לאימא חד-הורית,” ממשיכה סרויה לספר, “אבא שלי מעולם לא עמד אתי בקשר. לכן במקרה שלי, אפשר לומר שמצאתי נקודות השקה בסיפור ניסיון ההחזרה הפרטי שלי, שהיה כושל, ניסיון החזרה של אב שלא לקח חלק בחיי. ואולי לא רק במובן האישי. אולי ההתמקמות של מי שמבקשת לגשר על פער, על הנתק והשבר, ולאחות אותו - יש בה משהו מן הנשיות, משהו כמעט אוניברסלי."
למרות הדימוי של 'גשר' כתיאטרון של עולים מרוסיה, סרויה דווקא נולדה כאן, ולדבריה אין שום הבדל בינה לבין שאר השחקנים. “תיאטרון ‘גשר’ הוא בעיניי הישראליות בהתגלמותה. פסיפס שלם של שחקנים ותיקים, שכבר מזמן אינם ‘עולים חדשים’, לצד דור שחקנים ישראלי צעיר. כור היתוך. כשחקנית, אני תמיד מרגישה שקיימת זרות מסוימת בעבודת השחקן. צריך להתמודד עם שפה חדשה בכל מחזה מחדש - להבין את הדמויות, להבין את התקופה. להיות קצת עולה חדש, לסבול מקשיי קליטה... סוג של בירוקרטיה שצריך לעבור. אבל חשוב להדגיש - זאת זרות מבורכת. אפשר לחשוב שזה גם המפתח לחיבור בין דור השחקנים החדש לדור השחקנים הוותיק בתיאטרון גשר. יש איזו הזדהות שמושתתת על החוויה של כניסה לעולם חדש.”
המחזה מדבר על גורלם האכזר של חולמים. סרויה חושבת שהחלום דווקא מציל את האדם. “יש רק גורל אחד שהוא אכזרי וקשה יותר מגורלם של החולמים, והוא גורלם האכזר של הלא-חולמים. לצורך העניין, דון קיחוטה לא צריך את החלומות, כדי שיעזרו לו להגשים יעדים. הוא צריך את היעדים, כדי שיוכל להתקיים כחולם, כמשתוקק, כמי שרוצה משהו ופחות משנה לו אם בסופו של דבר יגיע ליעדו." היא אומרת.
"המחזה שכתב רועי חן הוא בעיניי לא מחזה על הניסיון להגשים חלום, אלא על הניסיון לחיות בתשוקה, בתנועה, וזאת מהות החופש לדעתי.” ממשיכה סרויה. “המקצוע שלי מאפשר לי להתקיים, פשוטו כמשמעו, כחולמת - גם על הבמה תוך כדי גילום תפקיד, וגם מחוצה לה, כשאני נדרשת לסגל אופטימיות ואמונה במקצוע הלא יציב הזה. ואולי אפשר לומר גם את ההיפך: כנראה שהמקצוע הזה התיישב על איזה גרעין חולם שכבר היה בי.”
במחזה ישנה סצינת עירום חלקית. מבחינת סרויה זה חלק מהתפקיד. “ליבגני אריה הבמאי ולי, היה ברור כבר מהחזרה הראשונה שהעירום נחוץ. לא היינו צריכים לדבר על זה יותר מדי. לכן, אפשר לומר שהתעסקתי בעירום באותה מידה שאני מתעסקת בלמידת טקסט, עיצוב הדמות וכו’. זהו עוד חלק בשרשרת.” היא אומרת.
“לאורך החזרות הרגשתי שהעירום נכון לדמות ולתהליך שהיא עוברת במחזה, והכי חשוב - הרגשתי שהוא לא בגדר פרובוקציה. כל עוד יש דיאלוג מכבד ורגיש סביב הנושא בין במאי לשחקן, נדיר שבסופו של דבר תהיה מחלוקת. באופן כללי, אני לא כל-כך מבינה את ההתרגשות והמהומה סביב סוגיית העירום בתיאטרון או בקולנוע ובטלוויזיה. יש חשיפות הרבה יותר משמעותיות ששחקן חווה בעבודה על תפקיד, בלי קשר לשאלה אם הוא לובש חולצה או לא. במובן מסוים, שחקן צריך להעמיד את עצמו לרשות הדמות שהוא מגלם, להשאיל את עצמו לטובת התפקיד, וזה מה שעמד לנגד עיניי.”
“לאורך החזרות הרגשתי שהעירום נכון לדמות ולתהליך שהיא עוברת במחזה, והכי חשוב - הרגשתי שהוא לא בגדר פרובוקציה. כל עוד יש דיאלוג מכבד ורגיש סביב הנושא בין במאי לשחקן, נדיר שבסופו של דבר תהיה מחלוקת. באופן כללי, אני לא כל-כך מבינה את ההתרגשות והמהומה סביב סוגיית העירום בתיאטרון או בקולנוע ובטלוויזיה. יש חשיפות הרבה יותר משמעותיות ששחקן חווה בעבודה על תפקיד, בלי קשר לשאלה אם הוא לובש חולצה או לא. במובן מסוים, שחקן צריך להעמיד את עצמו לרשות הדמות שהוא מגלם, להשאיל את עצמו לטובת התפקיד, וזה מה שעמד לנגד עיניי.”
ההצגות הבאות יהיו בתאריכים 8,9,10,11.10.