עלילות משה:שחקן התיאטרון שמעולם לא עשה לעצמו קיצורי דרך

קם ופרש, בניגוד ללא מעטים שנאחזים בקרשי הבמה כבקרנות המזבח. בלי תכנונים מוקדמים, הוא עשה זאת בדיוק בשנת היובל שלו, במלאת לו 50, ובמחזה של מחזאי נערץ עליו, שבמחזה אחר שלו, "הנסיכה האמריקאית", הגיע 20 שנה קודם לכן לאחת מפסגותיו כשחקן לצד אביו המנוח, ישראל בקר, שהיה מענקי הבימה. 
 

"חיפשתי רק תפקידים שממלאים את הנפש", הוא אומר. "כמו המלט. כמו אמדאוס. כמו המנחה ב'קברט'. תמיד הלכתי לפי המצפן של עצמי".

פרידה מהתיאטרון איננה דבר חדש במשפחתו. שנים לפניו עשתה כן רעייתו, השחקנית יעל פרל, שעברה להיות מרפאה באיורוודה, רפואה הודית טבעית, לצד גיחות כשחקנית לסרטים ולפרסומות.
 

במקביל לקריירה כזמר וכמנחה, הפך בקר משחקן לבמאי. ב־2008 הזדמנה לו חוויה מפעימה במיוחד, כשביים את שלמה בר־שביט, מנערציו בהבימה, בהצגת היחיד המרגשת "שחקן מפתח". "לעבוד עם בר־שביט, לא רק שחקן גדול, אלא גם במאי וכותב בעל שיעור קומה, היה אתגר גדול מאוד", הוא מעיד.

משה בקר בתפקיד המלט. צילום: שמואל רחמני

"בעיקר השתדלתי לא להפריע לו, והערכתי את נכונותו לתת את עצמו בידיו של מישהו אחר שיערוך את הסיפורים שלו. הייתה בכך הרבה נדיבות מצדו".

כעבור ארבע שנים בקר, הפורש הגדול מהתיאטרון, נקרא לביים את טקס פרס התיאטרון, מה שחזר על עצמו בשלוש השנים הבאות. לטענתו עשה כן בלב שלם, בלי שמץ של רצון לקפוץ לבמה. "מה שהיה, היה; כיום אני במקום אחר", הוא מצהיר.

"כי תמיד אחד הדברים שהפחידו והרתיעו אותי זה להיכנס לרוטינה של לעלות ערב־ערב על הבמה. אני חייב לאתגר את עצמי כל פעם במשהו חדש".

לא מובן מאליו

בקר, 61, גדל בצלה של ה"רוטינה", כבנם של שחקני הבימה - פנינה פרח, בת 93 כיום, וישראל בקר המנוח. "בשבילי התיאטרון היה מקום העבודה של ההורים", הוא משחזר. "אהבתי את המקום הרבה יותר מבית הספר, שבעיני היה מקום ארור. אהבתי לצפות בחזרות. בשבילי זה היה כיף להיות במקום שבו ילדים אחרים לא יכלו להיות, אבל הורי בצדק לא דחפו אותי לבמה. להגיע לביקור ולקבל מאבא נשיקה וגם ופל - כן, אבל לא להיות ילד שחקן".
 

הוא הסתובב בין ענקי הבימה והתרשם ש"הם היו בסך הכל אנשים מאוד פשוטים, שכמו כולם אכלו דג מלוח ובצל". וחנה רובינא האגדית? "רובינא האגדית הייתה שחקנית מדהימה. זכיתי שבשנה האחרונה לחייה היא הגיעה במיוחד ל'סיפור פשוט', ההצגה הראשונה שבה השתתפתי, ובסופה היא בירכה אותי על התפקיד ששיחקתי שם".

המורשת מהבית לא העלתה אותו על הבמה בבית הספר "הכרמל", שבו למד. "הייתי שם תחת מסך עשן, כאילו לא הייתי קיים", הוא מעיד. "הרגשתי שם כמו אחד שנשפט לשמונה שנות מאסר. מבחינתי, זאת הייתה פשוט דיקטטורה חסרת רחמים עם משטר שלא היה לטעמי. זה לא הוסיף לי בריאות, להיות במטחנת הבשר הזאת. כפי ששרתי באלבום 'מוסה סוסה', שהוצאתי לפני ארבע שנים, הרגשתי על בשרי מה זה חרמות בין ילדים. היה לי חשוב להוציא לאור את הקטסטרופה הזאת ולא לקבור אותה באחד הארונות".

"בתיכון, שבו היה לנו חוג לדרמה בהדרכת הבמאי הנפלא תיאודור תומא. שם, בהצגות של מחזאים כמו יונסקו ומולייר, הרגשתי לראשונה את הטעם של לעלות על הבמה, לשחק וליהנות".

"בחיים שלי שום דבר לא היה מובן מאליו. הכל זה הפתעות. הרווחתי את הלהקה ביושר. למדתי לקראתה לנגן בגיטרה ולרקוד סטפס".
 

מהתפקיד הראשי של הרצל בלהקת גייסות השריון הוא יכול היה להגיע ישירות לתיאטרון, אבל במשפחת בקר אין קיצורי דרך. הוא ראה כהכרח ללמוד תחילה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, "לאחר שהרגשתי שאין לי מושג בעניינים האלה". מבחינתו, היה שם רע לתפארת, כיאה למי שמטבעו איננו איש של מוסדות. אבל את מוריו שם – נולה צ'ילטון, פיטר פריי ועדנה שביט – העריך מאוד.

דווקא הבמאי יוסי יזרעאלי, שלא היה בין מוריו בחוג, פתח בפניו את שערי התיאטרון, כשהעניק לו את התפקיד הראשי של הירשל הורוביץ בהצגה "סיפור פשוט" על פי עגנון. "העבודה עם יוסי הייתה כמו הגשמת חלום שלא חלמתי", מציין בקר. "אתה לא יכול להאמין שיקרה מין נס כזה. עברתי שם חוויה מדהימה עם יוצר משכמו ומעלה, שאפשר לי לתרום מהדמיון שלי להצגה, שהייתה הצלחה גדולה".

"אני מאוד עם רגליים על הקרקע, גם כשאני מצליח, גם כשאני נכשל. אז הרגשתי שאני נמצא במקום הנכון".

בעקבות ההצלחה מצא עצמו בקר במחצית הראשונה של שנות ה־80 במירוץ מסחרר של הצגות. "הדיבוק" (בתפקיד חנן), "מלך מרוקאי", "הנסיכה האמריקאית". אפילו "המלט". אבל עד ששב לשם בסוף העשור כדי לככב ב"קברט", טעם במות אחרות והרפתקאות חדשות, כי "כבר הגעתי למצב שבו לא רציתי יותר להיות בתיאטרון".
 

לפתע עשה תפנית חדה לעבר המוזיקה. לקראת תוכנית הדרן בטלוויזיה לשמואל רודנסקי, כתבה נעמי שמר את השיר "הכתר, השרביט והגלימה" ונענתה להצעת מפיקת התוכנית, דליה גוטמן, שבקר יבצע את השיר. הוא שר נהדר בבריטון המלוטש שלו, ושמר סימנה אותו בזיכרון. כשהוגשה כעבור זמן בטלוויזיה תוכנית לזכרה של השחקנית רחל מרכוס, אלמנתו של אלתרמן, ביקשה שמר שבקר ישיר את "פגישה לאין קץ".
 

"אין בו מנייריזם מיותר בשירה" נעמי שמר. צילום: פלאש 90
 

כששמר שמעה כי טוב, הזמינה אותו לביתה, בנווה אביבים. כך נולד ב־87' האלבום "חפצים אישיים", שאת כל שיריו כתבה לו ובהתאמה אישית. בין השירים שהתפרסמו ממנו היו "גיא", גג" ("גנוב על העיר הזאת/ נעול עליה/ שפוט שלה לכל חיי/ לכל חייה", השתובבה שם שמר בסלנג) ו"תות", שבעקבות השורה "תות שדה מרמת השרון", נשאל הפטריוט התל אביבי בקר תכופות אם הוא מהעיר הזאת. המפיק המוזיקלי היה באופן מפתיע גרי אקשטיין.
 

"לעבור מלהיות זמר אורח בתוכנית טלוויזיה ללהיות פרטנר ליצירת אלבום עם יוצרת כמו נעמי, זה היה משהו מיוחד במינו", הוא מציין בנימת הוקרה. "נעמי הייתה מורת דרך בשבילי. אף אחד לא זכה לקבל ממנה מתנה כמו אלבום שלם. היה בינינו משהו חד־פעמי, עמוק, חשוף, מרגש ואמיתי".

"אחד הדברים שהכי הקסימו אותי אצלה היה ההומור שלה. נעמי הייתה אישה חריפה, מצחיקה, חסרת עכבות וגם חסרת רחמים – לעצמה ולאחרים. הנדיבות שלה כלפי הייתה נטולת גבולות".

בקר, שכבר היה מחוץ לתיאטרון הבימה, חזר ב־89' "לקרוע" שם את הבמה בתפקיד העוצמתי של המנחה במחזמר "קברט", כשלצדו מיקי קם. "זה היה חלום שהתגשם", הוא מעיד. "מי שעושה כאן את התפקיד בעצם לא משחק, רק שר ועובר מנאמבר לנאמבר. ייאמר לזכותו של הבמאי הצרפתי ג'רום סבארי, שהוא אפשר לי להגיש את התפקיד בראייה שלי. זה היה תענוג צרוף לעלות בכל פעם על הבמה, משהו כמו להחזיק סטייק טוב ועסיסי בפה וליהנות מכל נתח שלו".
 

בראיון שערכתי אז עם נעמי שמר היא אמרה על בקר: "הוא בלתי רגיל. אין בו מנייריזם מיותרים בשירה. אצלו החומר עובד וגם הקול. חוץ מקול יפהפה יש לו כריזמה".
 

הקהל הריע לו, אבל משהו כבה בקרבו. בקר עוד כיכב בהבימה בהצגות "טרטיף" ו"אמדאוס", והופיע גם אצל המתחרים, אבל לבו כבר נהה אחר מחוזות אחרים. עד היום, מספר בקר, מופנות אליו הצעות מפתות לתפקידים על במת התיאטרון. "זאת תחושה נפלאה לקבל הצעות, שלא מוכרחים להיענות להן", אומר בקר. "שזה רק לא ייגמר".
 

בינתיים המקום שלך נתפס על ידי אחרים, ובראשם איתי טיראן. "שיתפסו. אבל מעל לכל ספק איתי טיראן הוא שחקן מדהים, העושה בתיאטרון דברים נהדרים. אני נהנה מאוד לראות אותו".

"אני רק בתחילת הדרך. מי יודע מה עוד אעשה". 

ב־2011 מימש חלום ישן, כשהוציא את אלבומו השני, "מוסה סוסה". "הגשמתי כאן רצון עז מזה הרבה שנים - לכתוב לבד את החומר שלי ולהקליט אותו", הוא מעיד. "אני לא יודע איך זה קרה, אבל יום אחד התיישבתי לכתוב את השירים ופתאום הדברים התחברו".

בשיר הנושא "מוסה סוסה" בקר סגר חשבון עם ילדותו המיוסרת. בשירים "בוא, אבא" ו"קרקס" התרפק על זכרו של אביו, שהיה הדמות הנערצת בחייו. "הוא היה המדריך שלי בדרכי באמנות, לא רק בחיים", מציין בקר, שהקדיש באלבום שירים גם לאמו ולאחיו, גדי, כתב גלי צה"ל בעבר הרחוק, שיש לו כיום חברה המשווקת טכנולוגיות ישראליות ליפן.
 

"הכתיבה משחררת מטענים", סבור בקר. "לאחר שהוצאתי את הדברים ממני, זה הפך לי את חיי היום־יום ליותר פשוטים".

אף שהאלבום לא היה הצלחה מסחרית, האם יש אלבום נוסף בדרך?

"אני עובד על חומרים חדשים, אבל לא רוצה להתהדר סתם ולהגיד שיש אלבום חדש בדרך, אבל מקווה שיהיה. זה מהנה להופיע עם חומרים שאתה יוצר בעצמך ולקבל מחמאות מאנשים. באשר לנושא ההצלחה המסחרית, כיום מעט מאוד אלבומים זוכים לה".

משה בקר, שרעמת השיער הגולשת על כתפיו, תפסה בשנים האחרונות את מקום הצמה הסינית הדקיקה שעמה התהלך זמן רב, צועד בדרך שלו. יש לו חברת הפקות, שאותה הוא מנהל עם אורנית בן־זמרה, מי שהייתה מנהלת תיאטרון "היהלום" ברמת גן והפיקה אמנותית את האלבום "מוסה סוסה" שלו. החברה עוסקת, בין השאר, בהפקת סרטים תיעודיים ובארגון טקסים שהוא מביים. בקר גם מופיע בערבי זמר ומריץ ערב יחיד של סטנד־אפ מוזיקלי, כדבריו, שלו קרא "מאחורי המסך". 
 

ובאשר לדור הבא? נראה שאבא בקר נשם לרווחה כשהתברר לו סופית שבניו לא הלכו בעקבותיו. הבכור גיא, 30 - "תינוק תנ"כי", כפי שכתבה עליו נעמי שמר בשיר "גיא" - הוא עובד משרד הביטחון, ודניאל, בוגר בית ספר לבישול, הוא שף בהתהוות. "העיקר לא על הבמה", יכול בקר לומר.