שחקנית נשמה: רחל קשת, יוצרת דתייה שלא מהססת לטלטל את המגזר

השחקנית חסרת אונים. תנועתה מוגבלת. מצד לצד, קדימה ואחורה, ובמעגלים קלים, היא מגלמת בגופה את הכלא הבלתי נראה שבו היא חיה, עובדת, מיניקה, מבשלת ומתפללת. השחקנית היא אישה מאמינה, שומרת מצוות, המופיעה בכרך הגדול, מול קהל תל אביבי. אולי 20 איש טרחו להגיע הערב, ליציע המעוגל שבתיאטרון תמונע. אבל מה הם בכלל יודעים על חייה של אמא לשישה מזיכרון יעקב, יוצרת אמיצה ופורצת דרך בחברה הדתית, ששערה נאסף ונכבל ונמתח עד לתקרת האולם. קשה שלא להתמכר אליה, לתנועה הזאת, האטית, המלווה במילים עתיקות מהתנ"ך ובטקסטים חדשניים של משוררות ישראליות, המתערבלים ושוקעים לתוך הנפש המורכבת, הקדחתנית, השוצפת, של רחל קשת. 

למחרת אנחנו יושבים במתחם שרונה, יום תכול לפני האובך. עיניה גדולות, שפתה מהירה, צחוקה מקיף, וחייה כמו נעים במרחב אחר, של מצוות ואיסורים ומגבלות. למדה באוניברסיטת ת"א, הופיעה בפסטיבל עכו, מנהלת בית ספר למשחק בזיכרון, וגם זכתה בפרס התיאטרון היהודי בפסטיבל בגוש עציון. מריצה, במקביל, לא פחות משלוש הצגות פרי עטה, ״מה את אומרת״, על פגיעה מינית, ״פייס טו פייס״, על השקר הווירטואלי, ו״ותהר ותלד״, זו מאתמול, על הסבל שבלידה ובאמהות. סיפור חייה הוא אולי סיפור חייה של החברה הישראלית, הנעה בין קטבים, מדלגת בין עולמות, ומנסה למצוא את עצמה כאמא מסורה וכאישה עצמאית, בכל צבעי הקשת.

שייכת, לא שייכת

“אני עוד מעט בת 39, מתחילה את שנת ה–40, מבשלת את הדיכאון על אש קטנה. גדלתי בחיפה, ההורים עדיין גרים באותו בית, גם הסבתות והסבים גרו שם. אנחנו ארבעה ילדים. אמא שלי, ברכה, הייתה מורה באליאנס, בני עקיבא. אבא שלי, איתן, שמאי מקרקעין, חילוני". 
 

לה, הדתייה, נפש שמאלנית. אביה, החילוני, מאוד ימני. “החינוך שלי היה דתי. הרגשתי מאוד שייכת, אבל גם הסתכלתי על זה מבחוץ. מגיל צעיר אהבתי להתפלל, הלכנו לבית כנסת. אבא שלי לא הלך, אין לו אפילו כיפה. אז מצד אחד, יש בי תלישות מאוד גדולה, חוסר שייכות, אי אפשר להכניס אותי למגירה, ומצד שני, תחושה של שורשים מאוד עמוקים, יציבות, ראייה בהירה. וכן, הייתי עם הילדה שלי, בת המצווה, באומן.
 

“כשהיה הסיפור עם עודד קוטלר ומירי רגב, התפתחה נגדו קבוצה של אמנים דתיים. אבל אף אחד לא חשב לצרף אותי לקבוצת הוואטסאפ שלהם. זו הייתה בדידות מאוד גדולה. מצד אחד, אם אני בקבוצה, אני לא נאמנה לאמת שלי. מצד שני, אני לא שייכת. 

"אי אפשר להכניס אותי למגירה" צילום: אריאל בשור

“לפני רצח רבין הייתי מדריכה בבני עקיבא. לא הסכמתי לקחת את החניכים שלי להפגנות, כי טענתי שיש בהן אלימות שאני לא חושבת שילדים צריכים להיות חשופים אליה ושיש שם שטיפת מוח. הקומונריות לקחו אותי לשיחה ואמרו שבני עקיבא מקבלת כסף מהמפד"ל ואולי אני לא מתאימה לתנועה. ישר בפרצוף. היום אני פוגשת המון אנשים מהעבר בהצגות שלי. אומרים לי: ‘טוב, תמיד היית שונה'. אני לא הרגשתי שונה, לא הייתי בודדה. הייתי יו"ר מועצת התלמידים. רבנית פורים בי"ב. רק השנים בתיכון עירוני ו' היו מסרסות. מורה שלימדה אותי ב–ט' סיפרה לי שהייתה מלחמה בחדר המורים על זה שלא יעיפו אותי. כשיצאה ההצגה הראשונה, אמרה ‘אתם רואים?'. נדרתי נדר שאחרי י"ב כף רגלי לא תדרוך שם. אבא לקח את תעודת הבגרות במקומי. אחר כך עשיתי התרת נדרים, למקרה שיזמינו אותי להופיע שם".

“הייתי ילדת חוגים", היא ממשיכה לספר, “הצטיינתי בספורט. מקום שלישי בצפון בטניס. כשפתחו מרכז בחיפה, התאמנתי ארבע־חמש פעמים בשבוע, ארבע שעות כל יום. בגיל 13 עזבתי, כי לא התחריתי בשבת. זה היה נורא, טניס היה כל החיים שלי. הבת שלי ענבל, בת 11 וחצי, כל יום ארבע שעות בהתעמלות אמנותית. בה מתחשבים, התחרויות בימי שישי. 
 

“ואז התחלתי להשמין, הגוף התבגר והתעגל. אני וגופי זו סוגיה בפני עצמה. בכיתה ז' התחלתי חוג דרמה בבית רוטשילד. המשכתי עד י'. חייתי מיום חמישי ליום חמישי. זה היה אוויר בשבילי, נראה לי שהציל אותי מאשפוז. הייתה לי התבגרות מאוד קשה. מלא חברים, עשייה, עיסוק - אבל תחושה פנימית של כישלון, בדידות, אף אחד לא מבין אותי. אחי הבכור אלי, היום רב וד"ר להיסטוריה, תמיד היה מאוד מוצלח. כשההורים היו חוזרים מאסיפות הורים, לו היו מחמיאים ועלי צועקים. 
 

“בי"א החלו כאבי ראש, לאחר שסבתא נפטרה מסרטן בראש. לקחו אותי לנוירולוגית שלה והיא הסתכלה עלי ואמרה לי ליד ההורים שלי: ‘את עוברת דברים קשים מבפנים וכלפי חוץ את מחייכת. הכל בסדר, הכל מעולה, הכל דבש. והכל הולך פנימה. כל התסכולים, הפערים, הבדידות, הניכור, הולך לראש'. ומאז ההורים ירדו ממני. כאבי הראש פחתו בהרבה.
 

“בבית רוטשילד לא הייתי כוכבת, אף פעם לא נתנו לי תפקידים ראשיים. זה היה מקום של לפרוק. לבכות, לצעוק, לרוץ, להשתטות. בעוצמה. התמסרתי, אהבתי את הבמה, למרות שהרגשתי שאני לא מצליחה להביא את עצמי מרוב התרגשות. בי"א שמעתי שיש מגמה של תיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב, ידעתי שאני הולכת לשם. ההורים שלחו אותי להכוונה תעסוקתית כדי להוריד אותי מזה, וזה הסתיים בכך שאני מתאימה לתיאטרון קהילתי. בצבא הייתי מש"קית וקצינת הוראה. רציתי לעבוד עם טירונים כדי ללמוד אסרטיביות.

העלינו הפקה עם נערי מקא"ם והזמינו את ההורים, ממש תיאטרון קהילתי.“אחרי הצבא עמדה בפני בחירה: לנסוע להודו או ללמוד במדרשה תורה ממקום נשי פמיניסטי. עם נטייה להרס עצמי, פחדתי לנסוע לבד ולהסתמם למוות. הלכתי למדרשה של הקיבוץ הדתי בעין הנצי"ב והמשכתי לעוד שנה במדרשת ברוריה בירושלים. רציתי ללמוד, להעמיק, לדעת, להתקרב להשם. ואז נרשמתי לתל אביב. זה לא היה פשוט לעזוב את הבית ולהיות במקום מאוד חילוני. אמא שלי אמרה לי: ‘אף חבר של אליק (אחי הגדול) לא ירצה אותך'. 
 

“את יפתח, האיש שלי, הכרתי בטרמפ, בדרך חזרה מפסטיבל קרליבך במבוא מודיעין. מיום שהכרנו ועד ליום שהיינו מתחת לחופה עברו ארבעה חודשים. הייתי בת 21 וחצי. תמיד אהבתי בנים. בת–בן שהולכת מכות במגרש. כשהכרתי אותו, פתאום כל החברים האפלטוניים נעלמו. הוא אדם חכם ועמוק, נפש רחבה, אמן בעל ידע. בדייטים יצאנו למוזיאון תל אביב. הוא מאוד דתי, מחויב להלכה, ודרכו התקרבתי לקב"ה. פתאום התורה לא הייתה כבלים אלא דווקא כנפיים. יפתח היה רב בישיבה בתקוע, היינו מאוד קרובים לרב מנחם פרומן ולמשפחתו. לא קיבלו אותו ללמד בישיבה אחרת, כי אשתו לא הייתה צנועה - בג'ינס ובשיער פזור. 
 

“כשלמדתי בתל אביב, הוא למד בכולל. חיינו בקרוון בכפר יעבץ ליד נתניה. בשנה הראשונה הייתי בהריון וילדתי את הבכורה, מלכות ים. אבא שלי היה מגיע מחיפה ושומר עליה בזמן השיעורים, הנקתי אותה בהפסקות והחלפתי לה חיתולים על השולחן של המרצים. מאוד התחברתי שם לפרינג'. לדודי מעיין, ליגאל עזרתי ולדורית ירושלמי שליוותה אותי שנים. בשנה ב' עשיתי תרגיל פרידה. בחרתי להיפרד מאלוהים. כתבתי מונולוג ולמדתי אותו בעל פה. זה היה בשבילי מאוד משמעותי, והמורה שלי למשחק אמר: ‘קקי. תיאטרון עושים מול משהו קיים ואת מדברת אל כלום'. אז עשיתי תרגיל פרידה של קצינה בזמן מלחמה שצריכה להיפרד מהמג"ד. הבאתי את כל מה שהוא אוהב, בגידה, רובים, חיים ומוות, כל מה שלא קשור אלי". 

“לאחר התואר הראשון הקמנו, בנות דתיות שלמדו תיאטרון במסגרת חילונית, קבוצה. התקבצנו כל יום חמישי בתיאטרון עכו משש בערב עד חצות, וזה היה אינטנסיבי ומאתגר. הבת שלי הייתה בת פחות משנתיים. הייתי משאירה אותה אצל ההורים בחיפה ונוסעת. ב–2002, בהשראת הסיפור מהגמרא ‘ארבעה נכנסו לפרדס', העלינו הפקה בשם ‘אל תגידו מים מים', שזכתה לצל"ש בפסטיבל עכו. בחרתי לגלם את רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום. זה יסוד מאוד עמוק אצלי, להיכנס לפרדס, לאזור מסוכן, לא מוגן, לא ודאי, לא מוגדר, ולצאת בשלום. 
 

“הייתי כבר בהריון שני, חודש שמיני, ובאמצע הספקנו, יפתח, אני ובתי הבכורה, להיות בהודו. למדתי יוגה ומדיטציה בתנועה, ואני משתמשת בזה עד היום. גם בהצגה. עשיתי שם קטע שבו אני מתעטפת בבד ענק ומתפללת תפילת מוסף של החזן ביום כיפור, וכל הפמיניסטיות אמרו שאני פמיניסטית. נורא כעסתי. לא באתי מהמקום הזה, רציתי לדבר עם הקב"ה. הדיבור הכי אינטימי שלי עם השם קורה על הבמה. 
 

תמיד מחייכת, רחלי קשת. צילום: אריאל בשור

“היינו שש בנות. שלוש המשיכו והעלו ב–2004, לאחר לידה שלישית, הצגה בשם ‘חתוך דק דק', שדיברה על מקומה של האישה, הקדמה ל'ותהר ותלד'. היינו שלוש, רזה, בינונית ושמנמנה. לבשנו שמלות לבנות של מרילין מונרו, שרוולים קצרים, פאות בלונדיניות ופלולה, וניקינו קערות. זו בדיקה שנשים דתיות עושות כדי לבדוק את עצמן אם הן טהורות. הקהל קיבל מאיתנו פופקורן וכנפיים של עוף ללא מזלגות, אכל בידיים, נזל לו, נטף לו, הפכנו אותו לבהמות. זו הייתה ביקורת חברתית נוקבת על האישה החרוצה שדואגת שכולם יהיו מרוצים". 

“עברנו מנוקדים לקיבוץ מעלה גלבוע, הילד הרביעי שלי נולד בשנה הראשונה שם. הכנסתי לעצמי לראש שאישה צריכה להיות בבית. הבנתי שאם אני עובדת אחר הצהריים, לא אראה את הילדים שלי. אם הייתי מורה יכולתי להתעסק בתיאטרון בבוקר, ולא רציתי להיות מורה. אז מצאתי את עצמי נפגשת עם חברות ומדברת על כביסות וצבע הקקי. עשיתי תיאטרון קהילתי, 30 שנה לבית אל, 25 שנה לתקוע, סופי שנה לבתי ספר, דעכתי לתוך האמהות. הם היו במסגרות עד ארבע ואני הוצאתי אותם בשעה אחת, שיאכלו בבית. לא יכולתי לסבול שהם במסגרת. זה היה מקום דתי והיום אני מבינה שאני חייבת לחיות במקום מעורב. 
 

“התרסקנו כלכלית. עד אז, כל מה שנגעתי בו היה זהב. הייתי רגילה שרצים אחרי. אבל האזור שם היה רווי במורות לתיאטרון והחיים בקיבוץ יקרים כי הגנים פרטיים. ואז התחלתי לבנות את ההצגה ‘מה את אומרת', בעקבות סיפור של אישה חרדית שבתה עברה פגיעה מינית קשה על ידי שכן. לאחר י"ב היא עברה את זה עוד פעם, התרסקה ואושפזה. 
 

“האמא שאלה: ‘השכן פגע בך בכיתה א'–ב', איך לא סיפרת לי?', והיא ענתה: ‘היינו 5 ילדים קטנים בבית, היו בעיות פרנסה, ראיתי אותך קורסת ולא יכולתי להעמיס עלייך את החיים שלי'. זה טלטל אותי. גם אני הייתי בקריסה. הייתי בהריון חמישי ואמרתי לעצמי: ‘הילדים שלי רואים אותי קורסת וחושבים שהם לא יכולים להעמיס עלי'. ההורות שלי השתנתה. דאגתי למצוא זמן פרטי עם כל אחד מהם, לתת להם תחושה שהם יכולים להגיד לי כל דבר. זו המטרה של ההצגה, לשנות חיים. 

“אמרו לי: ‘לא תביאי קהל, אף אחד לא ירצה לשמוע או לדבר על זה'. זה היה לפני שמונה שנים. אז התאבדתי על ההצגה. פגשתי אישה שהייתה הבוסית שלי בעבודה, ושאלתי אם אני יכולה לכתוב על החיים שלה, דתייה שעברה אונס בגיל 13 עם הריון והפלה. היא הייתה בבני עקיבא ונאנסה על ידי רכז המחוז. אני אומרת את זה בהצגה, לא כדי להגיד שבני עקיבא רעים אלא כדי להראות שזה יכול לקרות בכל מקום, בכל חברה, ולא משנה מה אורך הזקן או עומק הכיפה. 
 

“ההצגה מסתיימת במכתב שכתבתי מהלב שלי, עם המון תסכול וכאב, לבת שלי, בת המצווה. שנתיים עשיתי הקראות לאמהות, לנשים נשואות, לאנשי חינוך. כל מי שאמרתי לו שאני עושה הצגה על פגיעה מינית, סיפר לי על עצמו, על האח, הבייביסיטר, השכן. עוד ועוד סיפורים הצטברו אצלי. המאפיינים חזרו על עצמם: זה קורה בסביבה הכי מוכרת, עם האנשים הכי מוכרים, בתוך המשפחה, בבית, בחצר, בשכונה. עשיתי מעל 200 הצגות, ואחרי כל הצגה קיבלתי מיילים וטלפונים ופתקים. נהייתי כותל. מורות שתלמידות שלהן עברו פגיעה ולא רוצות טיפול, נערות שביקשו שאהיה המטפלת שלהן. השתדלתי לא להיכנס לזה, הפניתי לאנשי מקצוע. 
 

“היו נשים שאמרתי להן ‘אני יודעת להקשיב', אז הן היו מתקשרות אלי בלילות. תרמתי לבת שירות שנגמר לה הכסף לטיפול, ומאז אנחנו בקשר. ויש גם מישהי שכל שנה מדווחת לי במייל ארוך מה שלומה. אז בגלל שאני נוגעת בג'יפה של החיים, בנבכי הנפש, אומרים לי ‘את מטפלת'. בשנים האחרונות יש בחברה שלנו יחס שונה לפגיעות מיניות. אנחנו בתחילתה של מהפכה ואני מרגישה חלק ממנה. מחרתיים יש לי הצגה ביישוב מאוד דתי. לפני חמש שנים זה בחיים לא היה קורה". 

“איבדתי שליטה

מבקשת ממך

היכנס במקומי לנהל את חיי

אני לא יכולה יותר, מבקשת עזרה

מפנה מקום

וזועקת לך

בוא אלי

עזור לי, אלוהי

היכנס במקומי לנהל את חיי

כי מן המצר קראתי יה

ענני" (מתוך ההצגה "פייס טו פייס")

“במהלך כתיבת ‘מה את אומרת' נולדו לי שתי בנות, עברתי דירה לזיכרון והרגשתי שמתחילה לדגדג לי עוד הצגה. נושא ההתמכרויות מאוד קרוב ללבי. התמודדות עם הבור, הריק, הבדידות. פתחתי פייסבוק כי הבת שלי פתחה ורציתי לראות מה זה, וקניתי סמארטפון, ואני קולטת שמשהו במציאות נהיה אחר בגלל השימוש ברשת למילוי הבור. התחלתי לחקור את זה בשיחות. ביקרתי בכפר גמילה ליד בית שמש וראיינתי מכורים למשחקים, לצ'טים, לפייסבוק. 

“קראתי להצגה ‘פייס טו פייס' כדי לא לשכוח את המקום של פנים מול פנים. ככל שאנחנו יותר ויותר שם, תחושת הבדידות רק גדלה - כולם נראים יפים, מהממים, וחיים בג'יפה. הרבה הורים באים לצפות כדי להבין מה קורה לילדים שלהם ברשת, וגם הרבה בני נוער שמרגישים שהם מביטים במראה.
 

“לתלמידה קוראים ‘גליה רז', סמל לגילוי הסודות בחייה. באבחה של רגע, היא פותחת עמוד פייסבוק בזהות בדויה, ‘שני', כמו תולעת השני, ובו מעלה תמונות של מפורסמות מגניבות, טקסטים קלילים, חוצה גבולות, צוחקת על אנשים, רעה, ביצ'ית. כל מה שהיא לא בחיים. יום אחד נשבר לה הפלאפון, היא לא יודעת מה הטלפון של ההורים ולא מוצאת את הדרך הביתה. היא מתחילה להעלות סטטוסים של שיימינג, ‘המורה למתמטיקה, אל תסתובבי ללוח, זה לא מראה מלבב', ‘גילי לוי, תעשי שפם דחוף', או ‘היא עדיין מרטיבה במיטה'. כשאומרים עליה, ‘גליה רז, את שמנה כמו פילה', היא נפגעת, מתכנסת בתוך עצמה, עוברת טלטלה ומודה שהיא מכורה. ההצגה מתרחשת במהלך סשן במעגל גמילה. אני בכוונה לא נכנסת למין. אבל חרדית שמכורה לצ'טים ופוגשת בחור, ואני אומרת שחציתי גבולות, כל אחד מבין במה מדובר. ההצגה נגמרת במשפט ‘אני עומדת מולכם, אתם מסתכלים עלי, אתם מקשיבים לי, ובכל זאת אני מרגישה לבד'".

“עם חנה וזאנה־גרינולד יצרתי את ‘ותהר ותלד', ההצגה השלישית שלי, על אמהות. על כל מה שלא תכננתי לדבר עליו ולהודות בפני עצמי ובפני העולם. אומרים לי ‘וואו, איך את מספיקה?', תולים בי מבטי הערצה, ואני בפנים קורסת, מרגישה האמא הכי גרועה בעולם. גם לא מספיקה ליצור וגם לא להקשיב לילדים שלי וגם לא לשווק וגם לא להציג וגם לא לבשל. 
 

“המוח שלי כאמא מחולק לשישה. שישה ילדים. מה הוא עושה, מה היא עושה, כביסה, לתלות, לקפל, מה קורה בבנק, צריך לתאם סאונדמן ולסיים תואר שני (זה לקח לי, אגב, שמונה שנים). אישה אחת בתיאטרון חיפה צעקה עלי מתוך הקהל איך אני מעזה להראות לילדים שלי שהם הורסים לי את החיים, אבל כשהם ראו את ההצגה, הם קודם כל עפו על זה שאמא שלהם על הבמה וכמה אני יפה. הם יכולים להכיל מורכבות. חלקם כבר אמנים. הם רואים כמה אני אוהבת ומשקיעה בהם, ואפילו שרים בהצגה יחד את שיר הסיום ‘שובי לביתך', ואני והקהל בוכים יחד. היו נשים שאמרו לי ‘אני לא רוצה להיות אמא', אבל התשוקה להביא ילדים לעולם הכי חזקה בעולם. לא הייתי מוותרת על אף אחד מהם. אבל אם אני לא יוצרת, זה מוות". 

"אולי פעם אחת אני אתמוטט

ולא אהיה חזקה, ולא אתארגן בזמן

אני אשכב במיטה,

אתכסה בשמיכה, אגיף את התריסים שמקולקלים גם ככה ולא נפתחים,

אמלא את הבקבוק חם במים רותחים,

ולא אצא.

מה יקרה.

הגן ייגמר ואמא לא תגיע לקחת, הגננת תתקשר אבל אני מנותקת,

אפילו לא על שקט,

מנותקת.

אז הגננת תתקשר ואולי תמצא לה טרמפ הביתה,

אולי תיקח את הקטנה אליה,

אני לא אדע,

וזה גם לא יהיה אכפת לי,

לא אכפת מכלום.

ואז גם השנייה תגיע מהגן עם איזה טרמפ שסידרו לה אמהות דואגות אחרות.

ואז המפל מבית ספר יתחיל לזרום,

אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד 

אמא, אהלן

הגעתי

מה יש לאכול

מי ראשון במחשב

אני תפסתי

לא רוצה, עכשיו תורי

מתי החוג שלי מתחיל?

אוף, אין מה לאכול בבית הזה

תעוף מכאן!

לא רוצה

די!

תשתוק!

אתה עושה חור בראש

אתה יכול לסתום?

הוא צובט אותי

תעוף ממני!

משעמם לי

ואני במיטה, אולי אשמע את הצעקות, הבכיות, הקיטורים, ההיעלבויות, ההצקות, ההרבצות, היללות, ההתמרמרויות,

ואולי לא.

אצלול לתוך חלום עמוק,

לא אקח לחוג - שיסתדרו או שלא ילכו היום,

שיוציאו מהפריזר מה שהם רוצים,

אני לא כאן,

אני לא" (מתוך ההצגה “ותהר ותלד")