כרבים אחרים, לא ישכח דב'לה רייזר את הערב הארור של 4 בנובמבר 95'. "זה תפס אותי תוך כדי רצף הצגות 'החייל האמיץ שווייק' של הבימה בתיאטרון ירושלים עם שלמה בראבא בתפקיד הראשי", הוא משחזר.
"כחובב כדורגל מושבע, הראש שלי היה במשחק ה'חם' בין מכבי חיפה ובית"ר ירושלים, שהועבר דרך אולפני טלעד, הצמודים לתיאטרון. בין הכניסות שלי לבמה, לתפקידי הכומר והקולונל, הייתי קופץ לטלעד כדי להתעדכן בתוצאה.לקראת סיום ההצגה, שלוש דקות להשתחוויה, ראיתי שהופסק השידור. 'היו יריות בעצרת בכיכר מלכי ישראל', מישהו אמר והוסיף, 'כנראה ירו בראש הממשלה'. 'תפסיקו, אל תעשו צחוק', אמר בראבא בהשתחוויה כלא מאמין למשמע אוזניו. כשיצאנו מהתיאטרון לכיוון הרכבים שבאו לאסוף אותנו, התגלה לעינינו חיזיון מדהים. האנשים, שיצאו מההצגה מבסוטים ומשועשעים, בבת אחת התכרכמו פניהם. התחלנו לנסוע מתוחים לתל אביב. בקסטל תפסה אותנו ההודעה המדהימה שרבין מת. היינו בשוק. אני זוכר את רוזינה קמבוס המנוחה קופצת במקום מרוב הפתעה וכמעט חוטפת מכה בראש מגג המיניבוס. כאן הסיפור לא נגמר. בשלישי בערב חידשנו את ההצגה בירושלים באולם מלא מפה לפה. 'רצחו לנו את הדוכס פרדיננד', כך נפתחה ההצגה, בדיוק כפי שכתב ירוסלב האשק. הקהל היה בטוח שהמצאנו את המשפט הזה בעקבות האקטואליה, עד כדי כך זה הזכיר את הרצח".
20 שנה אחרי הלילה ההוא, חור רייזר לדמותו של רבין, הפעם בהצגה חדשה, "עשר דקות מהבית", בו הוא מגלם את ראש הממשלה המנוח. "בהתרחשות הדרמטית דאז בכלל לא עברה לי בראש האפשרות שביום מן הימים אשחק את הגיבור הטרגי שלה, יצחק רבין", אומר רייזר בכנות. "אני, לא בדיוק השחקן שנוהגים לבחור לתפקידי גנרלים, נכנס מהערב לדמותו של רבין בהצגה 'עשר דקות מהבית', שעולה אצלנו בהבימה".
איזה מין רבין אתה מביא לבמה?
"לא רבין המצביא, גם לא רבין משחזור הרצח. המחזה, שכתבה מאיה ערד ומביים שי פיטובסקי, נפתח בהיערכות של רבין לקראת נאום חשוב בכנסת, כשבזו אחר זו תופסות אותו הידיעות על זכייתו בפרס נובל לשלום ועל חטיפתו של החייל נחשון וקסמן. תוך כדי מערבולת האירועים הוא נזכר בצמתים בחייו, שבהם נדרש לקבל החלטות חשובות".
איך קיבלת את הודעתו של אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, שתשחק את רבין?
"בהפתעה מוחלטת, אבל לא בתדהמה. כי בגילי המופלג (68 - יב"א) כבר קשה להדהים אותי. 'רק לא חיקוי של רבין', חשבתי מיד. אני שחקן, לא חקיין. עם זאת, אי אפשר להביא לבמה דמות כזאת בלי פרגמנטים של שפת הגוף שאפיינו אותה, עם כל המעצורים הרגשיים והמוח האנליטי. אני לא מחקה אותו, אבל חיתוך הדיבור המיוחד שלו עולה כאן מאליו, מלווה בהעוויות פנים טיפוסיות".
זה מקל עליך שדמותו של רבין עודנה טרייה בזיכרון שלנו?
"להפך, זה מקשה. הרי אין כאן מי שלא הכיר אותו, ולו מהטלוויזיה. לכן אני מרגיש מחויב יותר מאשר בדרך כלל בתיאטרון. זה גרם לי לקרוא כמה שיותר חומר עליו, בפרט לגבי הצמתים בחייו שבהם נדרש לקבל החלטות משמעותיות".
מהן ציפיותיך מההצגה?
"הרי אין לנו אשליות שהתיאטרון יחנך ויהיה מסוגל ליצור מציאות חדשה, אבל אני מצפה שהקהל יראה בהצגה ביטויים של ההסתה שהוליכה לרצח ושתידלק אצלו נורה אדומה לגבי ההסתה כיום, בעיקר בצד הפלסטיני. אני באמת לא רוצה לערוך השוואות, אבל הסתה זאת הסתה".
בעודך מתחיל לרוץ עם התפקיד של רבין, אתה ממשיך להציג ראש ממשלה שונה בהצגה "יהוא".
"כאן מדובר בראש ממשלה שונה לגמרי. זיף ב'יהוא', שנקרא להנהגה עם רצח המלך יהורם, מחזיק מעצמו פקיד, מנהל פנקסים כזה שהוא מין נעבעך, שבסופו של דבר מתגלה כמי שעומד מאחורי מעשי הרצח שבעלילה. בסופו של דבר במעין הענשה עצמית הוא כופה על עצמו חידלון מוחלט. כל זה רחוק מאוד מרבין של 'עשר דקות מהבית'".
מתוך ההצגה "עשר דקות מהבית". צילום: ג'ראר אלון
לא מעדתי
רייזר עומד לציין בקרוב 30 שנה בגלגולו הנוכחי בהבימה. הוא מוכר כשחקן לכל עת, ואחד מאלה הנושאים את התיאטרון על כתפיו. ההצגה "יהוא" היא אחת מחמש ההצגות שהוא מתמרן ביניהן.
אתה נכנס לפאניקה כשמוסיפים לך עוד משקולת על הגב?
"חרדה, לא פאניקה. כלפי חוץ אולי זה נראה פשוט. היום אתה כזה, מחר אתה אחר. אבל אין כאן לחיצה על אוטומט. בכל יום עלי להיות דרוך ומוכן לקראת התפקיד שאשחק בערב. גם אם אני יודע היטב את הטקסט בעל פה, ואין לי בעיה של זיכרון, אני בשינון מתמיד של התפקידים בהתאם לנסיבות, כדי שהטקסט יזרום ממני באופן טוטאלי".
לא משעמם לך.
"לרגע לא. אם בשתי ההצגות האמורות אני מגלם שני ראשי ממשלה שונים, ב'גברתי הנאווה' אני מופיע כקולונל בדימוס, ב'אדם לא מת סתם' רואים אותי בתור גביר, ב'החולה ההודי' אני משחק אחד שיש לו אלצהיימר, לא עלינו, מה שאי אפשר לומר על הדמות שאני מגלם ב'אדיפוס; תיאור מקרה'".
מבין ההצגות שהזכרת חווית מהפך ב"גברתי הנאווה".
"נתן דטנר, חברי הטוב שמגלם את פרופסור היגינס, ואני התחלנו את המירוץ עם שני כהן, שחקנית שאני מעריך ושהפכנו חברים בלב ובנפש. כשהיא יצאה לחופשת לידה קיבלנו במקומה את ריטה, שאותה אני מכיר מאז ימיה בבית צבי. היא מתגלה אצלנו גם כקומיקאית מעולה. לזכותה ייאמר שהיא לא באה אלינו בתור דיווה. אין אצלה פוזות והיא פרטנרית נפלאה".
כשמתמרנים בין שישה תפקידים, קורה שמתבלבלים?
"אני לא מרשה לזה לקרות, ואם יש חריגה קטנטונת מהטקסט, אני יודע לחזור מהר מאוד לתלם. תודה לאל, עד היום לא מעדתי".
העובדה שרעייתך, חיה פיק, היא שחקנית לשעבר, עוזרת לך בשינון הטקסטים?
"אני נעזר בה בתור מבקרת מחמירה מאוד שלי לאחר שהיא רואה את ההצגות, ולא מערב אותה במלאכת השינון. בדרך כלל הכל עלי, לרבות ערימה של טקסטים שיש לי באוטו ואני כל הזמן חוזר אליה. אם יורשה לי וידוי קטן, קרה פעם שהייתה לי הצגה עם טונות של טקסט, שלשמה שכרתי סטודנטית שתעזור לי לשנן את החומר".
איזה תפקיד יגרום לך לא לסלוח לעצמך אם לא תשחק אותו?
"אין חיה כזאת. גם אם היו לי פנטזיות לגבי תפקידים, תמיד שמרתי אותן לעצמי. אף פעם לא הייתי שחקן בעל דרישות לתפקידים. גם כשמציעים לי תפקיד שברגע הראשון אני לא משתגע עליו, אני מהר מאוד מתאהב בו, אולי כחלק מאהבת התיאטרון שמקננת בי".
חיישנות טוטאלית
רייזר, ממלכי הדיבוב בטלוויזיה ובקולנוע - עיין ערך שאלתיאל קוואק, המלך בבר ועוגיפלצת - מוכר כשחקן תיאטרון מובהק ופחות כשחקן של מסך, אם כי רבים זוכרים את הופעותיו הקומיות בטלוויזיה, כצבוטותי ב"זהו זה", כסטשק "בציפי בלי הפסקה", כסבתא המשוגעת ב"מוצ"ש" ועוד. באחרונה צץ על המרקע כאביה של ליטל שוורץ ב"חברות", שם התאפשר לו לשחק עם חני נחמיאס, 32 שנה לאחר הופעתם המשותפת בקאמרי ב"אורזי מזוודות".
כמי שלא מרבים לשתף אותו בסרטים - "אני לא נראה הכי טוב על המסך", אמר פעם בגילוי לב - הצטלם באחרונה לסרטה של אסתר עמרמי, "בכל מקום אחר", הפקה ישראלית־גרמנית שהוסרטה ברובה בברלין, לא המקום הכי טבעי לגביו, בנם של ניצולי שואה, "אם כי בסרט אני לא מדבר גרמנית".
"כשחקן אני משחק בכל מקום שאליו מביאה אותי הקריירה", הוא מבהיר. "כאן אני לא מערב רגשות. כך היה גם בערבי האימפרוביזציה שבהם הופעתי בפולין, מקום שבו התחייתה לי הפולנית שעליה גדלתי בבית".
אימפרוביזציות?
"כן, זה משהו שמחדד את השחקן ומונע ממנו להיגרר לתוך קיבעון של מחשבה. אני מאוד נהנה לעסוק בכך, בעיקר עם בני הזוג אתי ודן רונן. אפילו העניקו לי פרס מפעל חיים בפסטיבל האימפרוביזציה הישראלי־הבינלאומי, שנערך בתיאטרון גבעתיים. כשאני מלמד את הסטודנטים שלי בבית צבי, אני קורא לכך חיישנות טוטאלית".
מילדותו רצה להיות שחקן, אולי כתגובת־נגד לאווירה הטעונה שעליה גדל בבית של ניצולי שואה. כך היה בורח ל"זירהטרון", הקרקס־וריאטה, שפעל מול הבית ברמת גן, שם עברה עליו ילדותו המוקדמת. "הודות לאבא שלי, השוטר, ראיתי באוהל הענק הרבה מופעים של לוליינים, אמני טרפז וליצנים שנראו שיצאו מסרט של פליני", הוא מספר.
רייזר הילד השתוקק לעלות על במה. זה הזדמן לו כשבעקבות מודעה בעיתון נבחן ל"תילון־תליל", תיאטרון הילדים של מנחם גולן – "שממנו אני זוכר את ההומור שלו ואת הצעקות שצעק" – והתקבל. מהתיאטרון הזה, שבו שיחקו עמו תיקי דיין ושלמה וישינסקי, זכור לו במיוחד תפקיד יחיא התימני ששיחק ב"שמונה בעקבות אחד".
בהיותו בן 14 וחצי, לאחר שעבר עם משפחתו לרמת אביב, מצא עצמו לראשונה בהבימה, תיאטרונו דהיום. שכנם שם, שחקן הבימה ישראל רובינצ'יק, סיפר לאמו שבתיאטרונו נערכים מבחנים להצגת "אמיל והבלשים" ולדעתו, דב'לה, הארטיסט של השכונה, שנודע בחיקויו לבן־גוריון, יתאים. הוא נבחן, וכילד גבוה וצנום התקבל לתפקיד לוקש.
רייזר, ששיחק לצד אי אלה מאריות התיאטרון, היה פעיל בחוג הבימה לנוער. משם ניצוד לתפקיד של ניצב בהצגה של תיאטרון "קומדי פרנסז", שהגיעה מפריז, "כשעלי הוטל, לא פחות ולא יותר מאשר לאזוק את השחקן המפורסם רובר הירש". ושיא הכיף? "הם שילמו סכום עתק של 25 לירות להצגה".
"לשחק כנער עם שחקנים כמו פינקל, בקר ושרגא פרידמן, זה היה מעין בית ספר בשבילי", הוא מציין. "כשלא הייתי על הבמה, הייתי עוקב אחריהם מוקסם לגמרי ולא מתאר לעצמי שביום מן הימים אהיה באותו מקום. שמוליק סגל, קסם של איש, השכן מרמת אביב, כאילו אימץ אותי, ואיתו הייתי מגיע לחזרות ולהצגות".
את רייזר - ששיחק בעבר בתיאטרון לילדים ולנוער, היה ממייסדי תיאטרון באר שבע ושיחק בקאמרי - לא תמצאו כלל במהומות שהיו באחרונה בתחום התרבות. לדבריו הוא מעדיף לשחק, לא להפגין. "כשחקן אני מציג ברצון היכן שהתיאטרון שלי מציג", הוא מבהיר. "כן הקו ירוק, לא הקו הירוק, לכל תושבי המדינה מגיע לראות את ההצגות שלנו".