רגע לפני שהמסך עלה על המחזה "אוויטה", אמרה מנכ"לית התיאטרון, אודליה פרידמן, שתיאטרון הבימה הימר על שלישיה מנצחת.
המחזה מגולל את סיפור חייה ומותה של אוויטה פרון, שהגיעה מהפרובינציה, הפכה שחקנית וזינקה למעמד אשת נשיא ארגנטינה, קולונל חואן פרון. המחזמר מלווה את אוויטה מתחילת דרכה עד כס השלטון, לסטטוס ולעושר מופלג, שהביאו להכתרתה כמנהיגתה הרוחנית של האומה. מולה ניצב המהפכן צ'ה גווארה, המייצג את המהפכה החברתית המבעבעת מלמטה.
אחרי שצפיתי בהצגה, ניתן לומר כי דבריה של פרידמן לא היו מדויקים לחלוטין. הימור? כן. מוצלח? לא ממש. לפחות מבחינת הליהוק. ההפקה, בתרגומו הנהדר של דניאל אפרת, היא הפקה ברמה גבוהה. כזאת שמצליחה לייצר אשליה מתוקה כאילו אתה יושב באחד התיאטראות הטובים בעולם - הן מבחינת התפאורה, והן מבחינת התלבושות והמוזיקה. הפקה שמחזירה לתיאטרון הבימה את הכבוד הראוי, כמי שמתהדר בכינוי התיאטרון הלאומי.
גם משה קפטן, הבמאי, ביים בקצב ובטיימינג תואמים לשלאגר שובר קופות. הבעיה טמונה בליהוקה של שירי מימון לדמותה של אוויטה, בניגוד גמור לליהוקם של רן דנקר (צ'ה גווארה) ואקי אבני (חואן פרון). אין ספק, השניים נמצאים כרגע באחת התקופות היותר טובות שלהם בקריירה, והם בהחלט מצליחים לעורר עניין בתפקידיהם.
האמת היא שלא ברור מה עומד מאחורי ההימור של מימון. אם ניקח, לדוגמה, את ריטה, עוד זמרת שמסתובבת כרגע בהבימה כמחליפתה של שני כהן ב"גברתי הנאווה" - מדובר בהימור משתלם. יש לה יכולת ווקאלית נפלאה ויכולת הגשת טקסט מצוינת. לא כך במקרה של מימון, שהתהדרה עד לפני כמה שנים בתואר דיווה - לא ברור למה ומדוע.
מסקנה: תיאטרון הבימה, שנמצא כרגע בתהליכי הבראה, ליהק את מימון כדי לתדלק את הקופה. השאלה הנשאלת: האם הקהל שבא להופעותיה של מימון הוא גם הקהל שינהר בהמוניו לתיאטרון, כדי לראות אותה בתפקיד אוויטה פרון? התשובה: סימן שאלה גדול.