אמנות כזהות המושיעה את האדם. לעתים זה נכון. כולם עובדים, מתרוצצים, חוזרים מקניות לילדים, דואגים לשלומם, דואגים לשלום בני הזוג, רצים ללא הרף, וחיים. בעיקר חיים. לאמנים יש מזל, כי הם מוצאים את הפרצה שבה ניתן להם "להחליק" לרגע הצדה וטיפה לצאת מכל הרולטה הזאת.
גם הם עמלים, אבל הרגע הזה, של ה"זון" שאליו נוטים חייהם, שווה הרבה. יש גם כאלה שכמו נולדו לעניין. כזאת היא מירב סיאלו סופיר, שתערוכת יחיד משלה, "חומר אחר", תיפתח החודש בתיאטרון יפו, תחת שתי אוצרות, אורית קימל ואתי פביאן, מהמובילות היום בעולם האמנות הישראלי.
סיאלו עצמה היא אמנית פלסטית ומשוררת צעירה, שמציירת מגיל צעיר ומתפרנסת כיום בעיקר מציור דיוקנאות, איור לספרי שירה והוראת אמנות בחוגים שונים. היא גם השתתפה באירועי אמנות בארץ ובעולם. חלק מיצירותיה מוצגות באוספים של אנשי רוח ואקדמיה ישראלים. דיוקנאות שציירה בהזמנה, מוצגים, בין השאר, בבתי כנסת. כילדה, בת לאב ימאי ואמן, התעקשה ולמדה אמנות אצל מורים פרטיים, ובהמשך במכון אבני. במהלך ילדותה, נערותה והתבגרותה, הייתה מודעת, מתוך אילוצי חייה, לרבדים השונים של החברה הישראלית; למתח בין השאיפה לחברה הומוגנית אחידה, לבין התנהגות מוסדית וחברתית, המבוססת על דעות קדומות.
כיוצרת רב־תחומית היא מתמודדת עם שאלת הזהות. פה בעצם טמון הפאנץ' של מרבית עבודותיה. חלק גדול מיצירותיה נטולות זהות ביוגרפית, לכאורה, וניכרת בהן השפעה של אמנים אירופים מהמאה ה־20. באינטרפרטציה אישית ובסגנון רישומי אישי מעולה, בעל גוון ייחודי רק לה, היא מבטאת רגש, מחאה ותהייה.
בציורי דיוקנאותיה, בניגוד לנ"ל, צפה זיקה ביוגרפית המכילה מערבולת רגשית של כאב ומחאה על מה שמתרחש במדינת ישראל במובן הפוליטי, הבינאישי בין גבר ואישה, וגם התבוננות תמימה של ילדים על החיים כתיירים מזדמנים. ואם כל זה לא מספיק, באירוע הפתיחה החגיגי יוצג "הדיבוק – גרסת המחלה": תרחיש אמנותי של קבוצת "סמרטוט". מי שעוד לא ראה, מוזמן לרוץ.
"חומר אחר" – תערוכה של מירב סיאלו סופיר, 28.10, רביעי, 20:00, תיאטרון יפו