החיות כמשל: כך הפך "חוות החיות" למשל על המציאות הישראלית

במרכז הסיפור - קבוצת חיות בחווה באנגליה שיש לה חזון – להפוך מ"עם משועבד" ל"עם חופשי" – והיא מוציאה אותו לפועל. בדרכן של החיות עומדים מכשולים וקשיים רבים, אך לבסוף הן מתגברות עליהם. הבעיה היחידה היא שמנהיגי המרד מנצלים את חוסר הביטחון של החיות לטובתם, ובהדרגה הופכים את עצמם לעריצי השלטון החדש, בלי שהחיות יתנגדו לכך. בסוף אחת מהן, החזיר נפוליאון, משתלט ומחסל את סנובול, החזיר האינטלקטואל. פרשני הספר המשילו את נפוליאון לסטאלין ואת סנובול לטרוצקי (שנרצח בשליחות סטאלין).

"שמתי לב מראש שהמחזה, הבועט במשטר הקומוניסטי, מועלה דווקא בתיאטרון שמייסדיו באו משם, על כל המשתמע מהדבר", מציין שמואל. "אני שמח שההצגה שלנו, שבין שחקניה יש אנשי ימין ושמאל כאחד, התקבלה בברכה בגשר. היו כאלה שהמשילו את סנובול, החזיר בעל החזון שנרצח, לרבין. היו כאלה שהמשילו אותו לבגין, שירד מהבמה בעקבות מלחמת לבנון".

שמתי לב שאת ההקשר הישראלי של ההצגה, שחציה כוונו במקור למוסקבה, אתה לא מטיח ישר בפנים, אלא נועץ בדרך מתוחכמת.

"אנחנו מביאים את המשל כמו שהוא, בלי פרטים מזהים כמו דגל ישראל. אני מקווה שהקהל ימצא בעצמו את ההקשרים, ויעלו בו הרהורים לגבי מה שמתרחש כאן. אם למישהו זה לא ברור, כנראה שהוא לא יודע איפה הוא חי".

אפשר לנחש שלמרות איכות ההצגה, לא כל צופיה יוצאים ממנה מאושרים.

"יש כאלה שקשה להם עם שחיטת הפרות הקדושות המוזיקלית, מכיוון שאנחנו משלבים בפס הקול של ההצגה שירים שהם בבחינת טאבו, כולל ציטטות מ'התקווה'. חוסר נוחות עדיף על אדישות".

ידעת שהציגו בארץ את "חוות החיות"?

"לא ידעתי עד שרמי ברוך, שחקן הקאמרי, בא לראות את ההצגה וסיפר שהם הקדימו אותנו ב־30 שנה, בהצגה שביים גדי רול. לא יכולתי לראות אותה. הייתי אז ילד קטן".

איך בחרת את אביב כרמי, שחקנית דווקא, לתפקיד המרכזי של החזיר נפוליאון?

"קיבלתי כיתה של 16 תלמידים בסטודיו. חשבתי מי ישחק מה, ואז עלה עניין מגדרי של מתן הזדמנויות לשחקניות. אביב התאימה מבחינת הנתונים שלה לשחק את נפוליאון. אגב, את רוב שחקני ההצגה הכרתי מהצגה קודמת שביימתי בסטודיו, 'רודף העפיפונים', שגם היא נכנסה לרפרטואר של גשר".

איך משחקים חיות?
"בהתחלה לא חשבנו ללכת על יותר מדי מאפיינים חייתיים, מתוך חשש שזה יתקבל כהצגת ילדים או ייהפך לקריקטורה. כשיבגני אריה, המנהל האמנותי של גשר, ראה את ההצגה, הוא שיבח אותה, ורק שאל איפה החיות. אז שכחנו מהחשש. החבר'ה יצאו לחוות כדי לצפות בחיות בשטח, והביאו את שלמדו לבמה".

שמואל (35), בן למשפחה יוצאת מצרים, הוא אשדודי במקור. הוא כתב את מחזהו הראשון כשלמד בחטיבת הביניים והיה בחוג לדרמה, מה שהביאו להמשיך את לימודיו בתיכון האמנותי תלמה ילין בגבעתיים. את בעיית המרחק מהבית פתר בגיל 15 בשכירת דירה בסביבות בית הספר עם תלמיד נוסף. למחייתו עבד בעבודות שונות בבית צבי, ו"כבר אז היה לי ברור שבחרתי מקצוע קשה".

אחרי שירות צבאי ככתב תרבות בגלי צה"ל יצא ללמוד בימוי בדרמה סנטר בלונדון. כשחזר ארצה עם תואר, התגלגל במהירות לתיאטרון הקאמרי, שם היה במשך מספר שנים עוזרו של המנהל האמנותי עמרי ניצן, שלמד גם הוא באותו המוסד בלונדון. "אחרי כל מה שלמדתי, לעבוד עם עמרי היה כמו לקפוץ למים ולראות מקרוב איך הדברים קורים", מעיד שמואל.

לפני גיל 30 ביים מספר הצגות, עד שב־2011, כשקיבל את הזדמנות הפז לביים את "רומיאו ויוליה" בקאמרי, היו שתיארו אותו כדבר הבא בתיאטרון הישראלי. ההצגה, בכיכובם של נלי תגר ודן שפירא, הייתה חדשנית מסוגה, רצה מעל 70 הצגות וירדה. מי שנחשב הדבר הבא הפך לבמאי מוביל בבתי ספר למשחק ולבמאי הצגות ילדים ונוער.

מה קרה ל"דבר הבא" בתיאטרון הישראלי?

"אחרי 'רומיאו ויוליה' הייתה לי תחושה שאני צריך קצת זמן לעצמי, כדי להיבנות בצורה יותר רגועה".

הרגשת שהגעת מהר מדי לשיא? הרי יש במאים שחולמים כל הקריירה על בימוי "רומיאו ויוליה".

"זה לא מה שקרה איתי", מבהיר שמואל, שעובד בימים אלה במדיטק על "ילדי בית העץ", הפקה שמזכירה את "הכבש ה־16" של פעם. "אני ממשיך ליצור באופן רצוף. הרי יש הרבה במאים, וכידוע לא כולם עובדים ברפרטוארי, שמה שנעשה בו לא בהכרח טוב. לא מעניין אותי איפה, אלא לעשות את העבודה שלי באופן הכי מקצועי שיכול להיות".

לגבי המשך הדרך, לא היית רוצה להגיע לקהל גדול יותר?

"הכי חשוב לי להיות שלם עם היצירה שלי, בלי התחשבות בגודל הקהל. זה לא רלוונטי מבחינתי".

התיאטרון הרפרטוארי פתוח לבמאים צעירים?

"הוא פתוח, אבל לא לשפות תיאטרוניות חדשות. כלומר אין מספיק פתיחות ברפרטוארי להצגות לא קונבנציונליות מהסוג של 'חוות החיות'. אני לא יודע אם יש תיאטרון בארץ, חוץ מגשר, שהיה מרים את הכפפה ומסתכן בהעלאת הצגה משוגעת כזאת, שהיא די חריגה בנוף".

מדוע?

"מתוך כניעה לוועדי העובדים. לתיאטראות הרפרטואריים יש חשש מכישלון מסחרי. לכן כולם מנסים לכוון למכנה המשותף הרחב ביותר, כלומר לקומדיות קלילות, הנמכרות כלחמניות חמות לוועדי העובדים. כך התיאטרון משתעבד לרף אמנותי נמוך, שהוא בעייתי בעיני. אם אני מביים קומדיה, היא צריכה להיות עם ערך מוסף, לא רק לחם ושעשועים".