"אני נובר כמו חולדה, מחפש ומדפדף באין סוף חומרים שיש בהם אנשים שמייצרים תרבות, ואחרי זה הם התוצרים שלה. יש ארבעה שבהם התמצית לכל מה שהייתי רוצה שיזרום בתוכי: ברטולט ברכט, ג'ורג' גרוס, פרננדו פוסאה וז'אן קוקטו. הם כמו דפי גמרא, כמו תורה שבעל פה, שמטיסה אותי החוצה מתוכי. בעבודות שלי אני הופך אנשים לשחקנים ואומר דרכם. הרומנטיקה שלי לא מצויה במקום שבו המקור מכאיב לנו. הרומנטיקה שלי מייצרת תחושה של חירות במעשה האהבה. ברומנטיקה שלי השריר המוסרי חזק יותר מכל שריר. ברומנטיקה שלי אין הרהורי התנזרות או מחשבות נטישה".
לא תאמינו, אבל את מילות הפיוט הנ"ל כתב, כהקדמה לתערוכתו "רומנטיקה", לא אחר מאייל גפן – מפיק־במאי־שחקן־בדרן־סופר־צייר, שהציג עד היום תשע תערוכות בארץ ובעולם.
מדוע קראת לתערוכה החדשה שלך "רומנטיקה"?
"זאת מילה שמאוד מרגשת אותי. מילה ששומרת לי על השפיות. מילה ששומרת לי על האהבה. רומנטיקה היא הפיכת הכאב לחסד. נשבע".
מה אתה הולך להציג בתערוכה?
"מדובר בעבודות בימוי. עבודות בימוי שלי על הנייר. באתי מהאדמה של התיאטרון והקולנוע. אני נובר כל הזמן במקורות השראה, והפעם בחרתי את השחקנים מתוך חומרים של אנשי רוח, סופרים וציירים. אני מצייר בדיוק כמו שאני מביים. אני מנחה את השחקנים על הדף, כאילו הם חיים".
את עבודותיו יוצר גפן בטכניקה של שמן ופנדה על קרטון. לכל יצירה בתערוכה הוא מצרף טקסט ייחודי פרי עטו, שמלווה את היצירה וגם יוצג לצדה בתערוכה עצמה. התערוכה מוקדשת לעמותת "וראייטי", ו־20% מכל יצירה שתימכר יוזרמו אליה.
"אמנות לא יכולה לשנות, היא יכולה וצריכה לגעת". ציטוט שלך.
"אני לא חושב שאמנות יכולה וצריכה לשנות. תנו לנו את החומרים, נשנה לבד. אמנות, בעיני, צריכה, מעל הכל, לרגש, לגעת, לעורר, לשמח ולהעציב. אמנות מתעסקת עם הרגש, לא עם הראש. אמנות זה לא דבר להשתמש. אמנות לא יודעת לשנות, אמנות זה דבר מפונק".
לדבריך, כל אמן חייב להיות על סף שיגעון. למה זה חייב להיות ככה? מה השיגעון שלך?
"אני חושב שאמן מגיע כמעט כל הזמן לקצוות. קצה זה דבר מאוד מסוכן, אבל קצה זה הדבר הכי מעורר. השיגעון שלי הוא ביכולת שלי להתפרק ולהרכיב מחדש".
בוא נדבר קצת פוליטיקה. אני קורא בפייסבוק פוסטים שלך. נראה שאתה חם על המצב ומתעב את נתניהו.
"מתעב זאת מילה ספרותית. אני שונא אותו בכל מאודי, אני לא יחיד וזה לא מנחם אותי. אני שונא אותו כי הוא קם בבוקר ולא עושה חצי דבר כדי לשבח את איכות חיי. כי הוא מנותק מקצב ושפה, הוא מנוהל בחצר ביזנטית נחותה וחסרת רגש. סביבת הממשל שלו הרסה והורסת כל אופציה לחיות פה טוב ב־20 שנה הקרובות. נורא שבעידן כל כך מפותח אנחנו חיים כמו במערה".
יש פתרון למצב? או שלנצח נחיה על חרבנו?
"לא שלום. לא צריך שלום. צריך שקט. צריך לייצר ז'רגון אחר של נוהל חיים באזור הזה. אין פרטנר לשלום. לא בצד שלהם, ולא בצד שלנו. לא צריך להצהיר, להבטיח ולנסח הסכמים. צריך להפסיק להילחם, בלי ניירות ובלי חתימות. ואפשר. התנאי שצריך להיות מושרש: לא להרוג. עזבו שלום. לא אנחנו ולא הם, מבינים מה זה".
"רומנטיקה", פתיחה: 19.11, מוצ"ש, 19:00, נעילה: 3.12, קניון רמת אביב, תל אביב