החברים של אלכס: הנסיקה הבינלאומית של אלכסנדר סנדרוביץ'

"למרות שתמיד הייתי הכי נמוך בכיתה, אף פעם לא הייתי מהאחרונים בריצות, גם לא בקפיצה לגובה, כשבנוסף לזאת רצו אותי למשחקי הכדורגל, כי הייתי שוער מעולה, אחד שהיה מתאבד על כדורים, העיקר לא לספוג שער", מעיד על עצמו אלכסנדר סנדרוביץ', שהעתיק את הנוסחה המנצחת שלו מנעוריו באוקראינה אל במת תיאטרון גשר, שם הוא מקובל כמעט שני עשורים כשחקן נשמה אהוב.
 

אותה נוסחה פועלת בהצגת "אני דון קיחוטה", שהצטרפה לחמש הצגות נוספות שביניהן סנדרוביץ' מקפץ בגשר - "הדיבוק", "הנפש הטובה מסצ'ואן", "נופל מחוץ לזמן", "אליס" ו"מסעות אודיסאוס". סאנצ'ו פאנסה שלו, במחזה שכתב רועי חן בעקבות יצירתו הקלאסית של מיגל סרוואנטס, נחשב לתפקיד חייו מול ישראל דמידוב ודורון תבורי, המשחקים לסירוגין את דון קיחוטה. 

ב"אליס". צילום: דניאל קמינסקי

ב"נופל מחוץ לזמן". צילום: אלכסנדר קמינסקי
 

"גובה הוא נתון שלכולנו אין ברירה אלא לקבל אותו כפי שהוא", מסביר סנדרוביץ'. "עובדת היותי עם המטר וחצי שלי הנמוך בשחקני גשר, שיכלה להוות לי מגרעת, היא מבחינתי יתרון גדול. אומרים שבאיך שאני, עם כל האקרובטיות והפיזיות שיש בי, אני מביא איזה טוויסט להצגות שבהן אני משתתף. זה עכשיו, אבל כילד באוקראינה הייתי שילוב קטלני של היהודי היחיד בכיתה וגם הכי נמוך בה. איך התגברתי? די מהר למדתי את תורת הדיפלומטיה ואיך לעקוף מכשולים בהומור".
 

ב"אני דון קיחוטה" הוא משרתם של שני אדונים. "הרגשתי סוג של חשש כשהודיעו לי שיהיה עלי להתמודד עם שני דון קיחוטה", מודה סנדרוביץ'. "עם כל אחד מהם ערכתי חזרות אישיות ובסך הכל עבדתי כפול מהם לקראת העלאת ההצגה, כל פעם עם דון קיחוטה אחר. זה אולי מעייף יותר, אבל זה הביא אותי לקו הסיום הכי משופשף והכי מוכן שיכולתי להיות".
 

"סאנצ'ו פאנסה הוא קומבינטור לא קטן ואיש פשוט, בלי תעודות, אבל עם חוכמת רחוב. הבן אדם עשה קומבינות ונדרש לשלם את המחיר. כפי שמסופר בהצגה, הוא מכר איים, נזרק לכלא לחמש שנים ומצא את עצמו בתא אחד עם דון קיחוטה".
 

"מה שמקל עלי זה שהבמאי שלנו, יבגני אריה, מביים אותי מראשית הדרך, עוד כשהיה אחד המורים שלי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב", מציין סנדרוביץ'. "אני מכיר טוב–טוב את הראש שלו ויש בינינו הבנה הדדית, כך שאין צורך בהסברים תיאורטיים ארוכים. מבחינתי, זה מצוין לעבוד רוב הזמן עם אותו במאי, גם אם יהיו כאלה שיגידו שזה מגביל ומצמצם".
 

אריה נותן הוראות וסנדרוביץ' איננו מתווכח איתו ומשתדל להבליג, גם אם הוא איננו מסכים איתו בכל. לדבריו, במהלך החזרות עלה הרעיון שהדון ויד ימינו יידרשו להופעת עירום מביכה. לבסוף, בעוד שני הדון קיחוטה אינם מתנזרים ממנה, מצא סאנצ'ו פאנסה שלהם דרך להימנע ממנה. "אני לא הולך עם הסצינה עד הסוף ומגן על עצמי בנעלי בית חזק–חזק", הוא מספר. "למרות זאת, לא הייתי רוצה שרות, בתי בת ה–12, תראה אותי בהצגה הזאת".

ב"דון קיחוטה". צילום: דימה בריקמן
 

סנדרוביץ' (45), שעלה ב–91' מצ'רניגוב שבאוקראינה, מספר שהוא ירש את הנטייה לאמנות מהוריו. אמו שרה ורקדה בצעירותה ואילו אביו ניגן בקלרנית בתיאטרון וגם התפרנס מצילום. בילדותו בלט בהצגות בית הספר. "זה נמשך עד שמורה אחת ניסתה לדחוף אותי די בכוח לחוג לדרמה", הוא משחזר.

"פעם אחת בחוג הזה הספיקה לי, לאחר שהילדים נראו לי מוזרים. כשגמרתי את התיכון, הלכתי ללמוד הנדסת מכונות במכון פוליטכני. במקום פעל תיאטרון סטודנטים ועם זיכרון הילדות ההוא לא התקרבתי לתיאטרון הזה".
 

סנדרוביץ' לא סיים את לימודי ההנדסה. הם נקטעו לאחר שנתיים וחצי, כשמשפחתו עלתה ארצה בחופזה עקב המחלה הקשה שבה לקתה אמו. "המעבר הנה, במה שהייתה היציאה הראשונה שלי מגבולות ברית המועצות לשעבר, היה בשבילי כמו לטוס למערכת שמש אחרת בחלל", הוא מספר. בדרכו הציורית. "גדלתי במקום בלי סממני דת יהודיים, אם כי דרך הזולת ידענו טוב מאוד שאנחנו יהודים, כשחווינו אנטישמיות יומיומית על אש קטנה, עם כינויים כגון 'יהודון' והגבלות בהשגת השכלה אקדמית".
 

"הכל התהפך לנו מול העיניים", סנדרוביץ' ממשיך. "אני זוכר אותנו יוצאים מנמל התעופה בן–גוריון אל דודה רחוקה של אבא בנתניה, עולה ותיקה מברית המועצות. הדבר הראשון שהבחנתי בו כאן היה קצות המדרכות הצבועים באדום–לבן. אז לא הבנתי שזה אומר שהחניה אסורה, אלא עברה בי המחשבה: אלו חיים יש במדינה הזאת, שאפילו מדרכה צובעים כדי שיהיה יפה...".
 

"בסך הכל יפה. הרי היינו חלק מגל עצום של עולים משם שנחת בבת אחת על המדינה הזאת, אבל פתאום הפכנו להיות פה 'רוסים', בעוד שבמקום שממנו באנו דאגו להזכיר לנו שאנחנו יהודים. פה ושם נשמעו קריאות לא מחמיאות. נאמר אתה מנסה לבחור בשוק איזו עגבנייה יפה, זוכה לאיזו תגובה וכשאתה מנסה לומר מילה נגד, זורקים לך בפרצוף - 'לך, לך, יא רוסי, יש כמוך כמו זבל!'".
 

בשנת מעבר, לאחר לימודים בשני אולפנים, עבד בזה אחר זה בשני מפעלים בנתניה, האחד מפעל לשטיפת בלוני גז והשני, מולו, לייצור כלים חד–פעמיים: "כאן המשכורת הייתה קצת יותר נמוכה. כשעבדתי כעוזר נהג, או במילים אחרות סוג של סבל, אז היינו מעמיסים סחורה ונוסעים לחלק אותה בכל רחבי ישראל. את העבודה הזאת אהבתי. פתאום התחלתי לראות את הארץ ולהכיר מקומות שכעבור שנים הגעתי אליהם כשחקן. תוך כדי הנסיעות, בעודי יושב ליד הנהג, הייתי קורא מחזות של חנוך לוין כהכנה ללימודי תיאטרון. אגב הנסיעות האלה, הקשבתי איך הישראלים מדברים וממש התחלתי לחקות את האינטונציות של הדיבור שלהם".
 

"לא חסרו רגעים כאלה. שנה א' הייתה מאוד קשה, כשהייתי עדיין כבול מבחינת השפה. הייתי הרבה פעמים נתקע עם מילים ומרגיש בגלל זה על הפנים. הרגע שתפסתי שם שאימפרוביזציה זה לא רק מילים היה מאוד חשוב לגבי בדרך להיותי שחקן בישראל. מה שהקל עלי זה שכעולה חדש הלימודים ניתנו לי בחינם. חוץ מהצ'ופר הזה, אז, עם תשלום 20 שקל ב'מנזה' יכולת לחיות כמו מלך".
 

"לא ראיתי דרך אחרת. בשבילי זה היה מובן מאליו. אם היית נקלע אז לחדר שלי במעונות, היית רואה קיר שלם עם תוכניות ופרסומים של גשר, שמהם גם הייתי גוזר תמונות של סשה דמידוב - כן, כעת הדון קיחוטה שלי, נטשה מנור ויבגניה דודינה ומדביק על הקיר. הייתי מביט בהן ואומר להן 'חכו, חכו, עוד ניפגש!', היה לי ברור שגשר זה המקום שאני רוצה להיות בו".
 

בדרך לבחירה המקצועית שלו זכה סנדרוביץ' לנדבך ראשון בשרשרת הישגיו כשחקן, כשב–95' נסע עם חבריו לכיתה בחוג לפסטיבל בינלאומי של בתי ספר למשחק, שנערך בברנו שבצ'כיה, שם זכה בפרס השחקן המצטיין על התפקיד הראשי בהצגה "קספר".
 

כעבור שנתיים עבר את הסף אל מחוז כיסופיו כחלק מפרויקט הצעירים של גשר, "שבו תוך זמן קצר הייתה לי הרגשה של בית, לא רק אכסניה מקצועית, שבה התקבלתי עם המון אהבה ותמיכה". סגנרל, תפקידו הראשון שם, כמשרתו האישי של דון ז'ואן בהצגה "דון ז'ואן", הביא לו את פרס התיאטרון בקטגוריית השחקן המבטיח. "הייתי משקיף לעבר הקהל, אז עדיין באולם בנמל יפו, שם פועלת כיום להקת מיומנה ומתקשה להאמין שהאנשים באו לשם גם כדי לראות אותי", הוא נזכר. "הייתי צובט את עצמי כדי להיות בטוח שזה אמיתי. 'היי, אני פה!', כמעט רציתי לצעוק שם".
 

"גשר של אז היה שונה מגשר של היום", מציין סנדרוביץ'. "ב–97' עדיין אפשר היה להגדיר את התיאטרון הזה מהרבה בחינות כתיאטרון רוסי. להקת השחקנים הייתה מבוססת כמעט אך ורק על יוצאי ברית המועצות לשעבר, כשאיתנו אפשר היה לספור על כף יד אחת שחקנים צברים. כיום, זה הפוך, אבל אנשי הצוות הטכני הם כמעט אך ורק משם".
 

"בוודאי! למעשה, בגשר אף פעם לא הייתה כוונה לשמור באדיקות על הרוסיות. די מהר הבינו בו שאין ברירה אלא להזרים דם חדש. לפני הרבה זמן הפסקנו לשחק במקביל לעברית גם ברוסית, כשהקהל להצגות בשפה הזאת הלך ופחת. אתה לא יכול לצאת בהצגה בשביל קומץ גמלאים. הדור שלנו, השחקנים שהקימו את גשר ואלה שבאו אחריהם כמוני, למד די מהר עברית ומשחק בשביל הקהל של היום, שזה אותו קהל של התיאטראות האחרים".
 

בין התפקידים ששיחק סנדרוביץ' מאז הגיעו לגשר היו טרטיף בהצגה "טרטיף", מלווליו ב"הלילה השנים–עשר", העורב היהודי שוורץ ב"שוורץ וחיות אחרות", איוון צ'ונקין ב"הרפתקאות החייל צ'ונקין", יצחק ב"כפר", הספר שו–פו ב"הנפש הטובה מסצ'ואן" ו"אפילו שיחקתי פלמ"חניק ב'יונה ונער'". כן, כן, פלמ"חניק!

ב"הנפש הטובה מסצ'ואן". צילום: אלכסנדר קמינסקי
 

"לפני שהייתה מתחילה הצגה, הייתי חושב לעצמי שאני, עדיין קצת העולה החדש, לא על אמת בתוך הסיפור הזה", הוא משתף אותנו בהרהוריו. "אבל כשהמסך עלה ומצאתי את עצמי על הבמה בתלבושת של פלמ"חניק על הג'יפ, כשברקע קולות ירי של אש צולבת, הרגשתי את זה כאמיתי, מה גם שלהיות חייל מוכר לי מהצבא". 
 

כמעט מדי ערב סנדרוביץ' משחק בהצגה אחרת. כשהוא נשאל איך הוא איננו מתבלבל בין כל תפקידיו הרבים, הוא משיב: "טפו, טפו, טפו, יש אצלנו איזשהו מנגנון שמצליח לחלץ אותנו גם כשבורחת מילה או שתיים. במקרה הגרוע אומרים משהו שקרוב בתוכן שלו למה ששוכחים. אבל כשיש טקסט מסוגנן כמו זה של שייקספיר, לא מספיק לאלתר".
 

סנדרוביץ' מתגורר ברמת גן. הוא נשוי לאירנה, העובדת בגן הילדים, ואביהם של רות ושל תום. רות במגמת קולנוע בבית הספר היסודי הסמוך לבית. אביה מזהה אצלה כישרונות. "רואים שיש לה את זה, אבל אני לא מעודד אותה בכיוון". כשהסריטה בבית הספר סרטון עם חבריה לכיתה, סנדרוביץ' התנדב לערוך אותו. לא מן הנמנע שאגב כך נזכר בתפקידו הגדול ביותר מול המצלמות, ככוכב "חצוצרה בוואדי", סרטם של בני הזוג לינה וסלבה צ'פלין.
 

"האמת? אני כל כך הרבה שנים במקום אחד, שברור שבמהלך התקופה הזאת עברו עלי כל מיני תחושות, בפרט שהיו תקופות פחות נעימות, שבהן שאלתי את עצמי מדוע לא ניתן לי תפקיד ראשי כזה או אחר ואולי לא שמו לב אלי. אבל המחשבות האלה אף פעם לא התממשו לכדי פעולה. למזלי, כל פעם שזה היה מתחיל לכרסם בי, הייתי מקבל תפקיד שמיד היה מנדף את המחשבות הפחות חיוביות".
 

"תן לי את החייל האמיץ שווייק - ואהיה מבסוט. לא הייתי מתנגד לחזור להצגת 'חלום ליל קיץ', הפעם לתפקיד פוק. אבל הכי הכי? נראה לי, עם כל הצניעות, שאם ייכתב מחזה על נפוליאון, אין מי שיתאים לתפקיד הזה יותר ממני". 
 

"אלכס רוצה לשחק את נפוליאון? אז נסדר לו את זה!", אומרת לנה קריינדלין, מנכ"לית תיאטרון גשר, ומימוש החלום נראה קרוב מתמיד.