הרבה לפני שמירי רגב התחילה לדבר על העברת התרבות לפריפריה, הוקם בלוד תיאטרון לתפארת. אתם בטח מרימים גבה ושואלים - מה ללוד ולתיאטרון? מתברר שהרבה. תשאלו את פנינה רינצלר, מייסדת התיאטרון.



בסוף השבוע היוצא פתח "המרכז לתיאטרון לוד" את העונה הראשונה שלו עם הפקת מקור ראשונה, "מזיקים": יצירה תיאטרלית מחקרית וייחודית, שנוצרה מחומרים אישיים, ובמרכזה ניסיון להשתלב בבית חדש.



רינצלר היא אישה פעלתנית שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, חרף העובדה שב־36 שנותיה הספיקה ללמוד וללמד תיאטרון, ליצור בתיאטרון חברתי ולביים בו, הרחק מאורות הזרקורים של הבימה והקאמרי.



אז למה דווקא לוד?


"לימדתי ברמלה ובלוד במשך שמונה שנים עד הצעד הנוכחי. בתחילה התלבטתי בין רמלה ללוד, ונפלה בחלקי האפשרות, בזכות מחסור בתקציב של בית ספר שלימדתי בו, ליצור עם תלמידי הפקת פרינג'. התמזל מזלי. הדברים הטובים תמיד קורים כשאין כסף. יצרתי עם תלמידי אירוע תיאטרוני, וההורים יצאו מהעניין כל כך מרוגשים, שעוד באותו לילה כתבתי לסמדר יערון (מייסדת תיאטרון עכו - ר"ז): 'עשיתי פרינג' ברמלה. ההורים אהבו. בעוד שנתיים מהיום אני מקימה כאן תיאטרון. רמלה או לוד'. היא הגיבה, אני הגבתי, קיבלתי ממנה את ברכת דרך, והיה לי ברור שעכשיו, אחרי שהוצאתי מעצמי את החלום, אין דרך חזרה. חודש אחרי, נקלעתי למסיבת סוף קיץ דווקא בלוד. זאת הייתה תקופה לפני בחירות לראשות העיר. עד אז שלטה בלוד ועדה קרואה. הסתובבתי עם הילה בראל, חברה שגרה אז בעיר במסגרת תוכנית של סטודנטים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהסתובבתי בלוד בלילה. בדרך כלל אני מבלה בה בשעות היום, מלמדת וחוזרת לתל אביב".



את רוצה להגיד לי שהתאהבת בלוד?


"ממש. הרגשתי כמו שמתאהבים בגבר. עם פרפרים בבטן. תחושה של רגע. סיפרתי להילה על חזון התיאטרון, ותוך כדי, היה ברור שלוד היא העיר. הילה, שהכירה כל נפש פועלת בעיר, החלה, כבר באותו לילה, להפגיש אותי עם הדמויות החשובות בעיר, ולהציג אותי בפני כולם. 'זאת פנינה רינצלר, היא במאית, והיא רוצה להקים תיאטרון כאן בלוד'. זאת הייתה מסיבת סוף קיץ לפני בחירות. כל המועמדים לראשות העיר היו בה. כולם לחצו לי ידיים ואמרו לי שאם אני עוברת לגור בלוד, הם עוזרים לזה לקרות. כמובן שכל אחד גם הפציר שאבחר בו. עדיין הייתי תל אביבית, וזה נורא הצחיק אותי. אבל הבנתי שהעיר בתנופה. זה היה ערב מלא מוזיקה, סטודנטים ואווירה מעולה. הערבים הסתובבו שם בנחת. הסטודנטים צהלו. הבסטיונרים מכרו. הרגשתי כמו בעכו העתיקה. ויש לומר, בעקבות שלומי, חברתי לתיאטרון עכו, התנחלתי להם בתיאטרון לתקופות, כך שהרגעים האלה בלוד הכניסו בי תחושת בית מיידית. אחרי משהו כמו ארבעה חודשים העברתי את עצמי ללוד. בקלילות. בלי לסובב את הראש לתל אביב אפילו לרגע".



אפשר להגיד שנדלקת על הקטע של עיר מעורבת?


"כן. בשבילי זה סוג של תיקון. לחיות בעיר מעורבת, להצליח לעבוד כאן עם כל האוכלוסיות, רק בלי הפחד שיש בירושלים, שבה גדלתי. הגזענות הרי קיימת בכל מקום. אבל ירושלים היא הלבה הכי רותחת. לשם לא אחזור בחיים. בלוד יש אנשים יפים ותרבות רחבה, שצריך לדעת להוציא החוצה ולעשות בה את השימוש הנכון. אני מנסה לחבר לתיאטרון את כל מה


שאפשר כאן סביבי".



היו הרבה קשיים בדרך?


"אני משתדלת מאוד לא להתעכב על הקשיים. לוקח לכמה גורמים בעירייה זמן ללמוד אותי ולסמוך עלי. אני לא הראשונה שהגיעה אל אחראית התרבות כאן עם איזה 'רעיון להקים תיאטרון'. היו כאן לפני כמה שניסו לתפוס כאן איזה גל. היו והלכו. אני עברתי לכאן. מזלי שלימיני עומד אנסמבל שמאוד נחוש ורוצה להשפיע. אם הייתי נשענת כאן על עירייה או מוסדות, היינו זזים הרבה יותר לאט.גם אין לנו חלל קבוע, אנחנו עובדים כעת במתנ"ס ערבי־יהודי, בחלק הערבי של המתנ"ס, שזה מצוין מצד אחד, כי האנשים בו מדהימים ומלאי נתינה. אנחנו עובדים בתוך הקהילה, שזה הגשמת חזון. יש לנו קהל זמין לאירועים תיאטרוניים, שזה נפלא. יש דיבור על לבנות לנו איזה מבנה. זה בטח ייקח עוד כמה שנים".



איך התאקלמת בעיר שסובלת מאוקיינוס של דעות קדומות?


"ברמת העיר, לא יודעת אם להאשים את העיר, אבל פרצו לי לבית בארבע לפנות בוקר. הייתי בבית ערה, פתאום בא וקופץ עלי בן אדם באמצע הלילה. עוד הצלחתי לנהל איתו איזה דיאלוג, לא לפני שבעטתי בו. בשלב מאוחר יותר הוא גם כמעט אנס אותי, נאבקתי קשות, זה עוד טרי אז אולי מוטב שלא ניכנס לזה ממש. בכל אופן היום אני בסדר. המשטרה תפסה אותו כעבור חודשיים, ואפילו עימתו ביננו. יום למחרת הייתי צריכה לנשום עמוק ולהגיד לעצמי שאעבור דירה, כי הפורץ עדיין חופשי. אבל ברור שאני נשארת כאן. זה מה שהיה טוב במקרה הזה: ההבנה שבאתי כדי להישאר ושום דבר לא יכול להפריע לזה. יומיים אחרי זה פגשתי את האנסמבל ועבדתי על הפקה שמתעסקת באנשים שפלשו למבנה נטוש. בזה עוסקת ההפקה שלנו, שמעתי את צחוק הגורל".



אני רואה שהעניין הקהילתי חשוב לך בדיוק כמו העניין האמנותי.


"חשוב לנו להסתכל לאנשים בעיניים, ומשם להגיע אליהם. לכן היצירות מיועדות לקהלים קטנים, 50־70 אנשים. אולי 100. אם נעמיס יותר, ארגיש זונה של המקצוע. אולי בעתיד נמצא את הדרך להגיע ליותר קהל, בלי לפגוע בשפה שאנחנו מפתחים. בעיקר חשוב לנו להעביר מסר חברתי, לייצר מראות לתנועה האנושית סביבנו, בראי התקופה שבה אנו חיים. לא רק בידור. החוויה שעובר הקהל חשובה לנו יותר מהשאלה אם יבינו אותנו עד הסוף. כן או לא. העבודה היא בלהוציא את הקהל עם תחושות, לאו דווקא עם קתרזיס".



את בטח מבסוטית מעליית קרנה של הפריפריה בעיניה של שרת התרבות מירי רגב.


"בואי נראה מה יצא מכל ההצהרות של מירי רגב. אני מחכה, אבל אני גם לא מחכה. הרעיון הוא לפעול ולעשות, עד שלא תישאר ברירה אלא להצטרף למפעל החיובי הזה. מה שכן, ליצור בתוך כל החדשות הללו על אמנים שעוצרים להם פעילויות בגלל יצירות בעלות נופך פוליטי זה לא פשוט. זה ליצור כל הזמן על גחלים. לא חושבת שיש מה לצנזר בתוך היצירה שלנו, כי היא כביכול לא פוליטית. אבל בסופו של דבר הכל פוליטי. גם כשמתעסקים בנושאים חברתיים. יש לנו סכין בהצגה שמסתובבת כבר כמה חודשים. סכין באמת. פיזית. ידענו שתתחיל כל הסכינאות הזאת בחוץ? רק זה, לכשעצמו, משנה את כל הקונוטציה. היה לנו ערבי באנסמבל. הוא פרש באמצע. אני תוהה איך נוכחותו הייתה מתקבלת היום. זה לא אומר שלא אכניס עוד ערבים לקבוצה. התיאטרון פתוח לכל מי שמעוניין ליצור. ולהפך, אני בעד השיתוף. עברתי ללוד בעיקר כי זאת עיר מעורבת. אבל עדיין העננה הזאת מרחפת. יש סברה כזאת שאומרת שהתיאטרון מעולם לא חולל שינוי מהותי בחברה, הוא רק ראי שלה. אני עדיין מאמינה בשינויים קטנים, ובתיאטרון ככלי מחבר. בקטן - זה מצליח".



"מזיקים", הנחיה ובימוי: פנינה רינצלר, שחקנים: ליהי אברמזון, סובחי חוסרי, נעמה רודריגז, רותם זיו, שריאל יגודניק, 17.12, 23.1, 25.2, 21:00. מרכז שיקגו, לוד