אם היית שואלת אותי מה אני חוץ מאיש תקשורת, הייתי אומר שאני גם מתרגם”, אומר קובי מידן, שההצגה “כבוד אבוד” בתרגומו מוצגת בימים אלה בתיאטרון הקאמרי. “אני מתרגם בין אנשים ונושאים. אני עושה תיווך אינטליגנטי. גם בראיון זה בעיקר מה שמדליק אותי, התיווך, וכדי לתרגם צריך להתקרב לאדם, ויש הרבה זהות בין עבודת המראיין לתרגום. המילה המשותפת לכל עיסוקי היא תיווך. זה מישהו שהוא באמצע. כך שגם ברמה האישית אני לא אדם קיצוני. אני תמיד מתווך בין נצים, וברמה היצירתית והמקצועית אני משקיע את עצמי בסוג של קירוב הזולת, בין אם הוא מרואיין או טקסט. אני מתאמן בלוותר את עצמי לטובת הזולת”.
הפעם הקדיש מידן את זמנו למלאכת התרגום של המחזה המצליח שכתב המחזאי הפקיסטני איאד אקטאר, שעלה ב־2013 בברודוויי והספיק כבר לזכות בפרס הפוליצר ובפרס “אובי” למחזה הטוב של השנה. את הגרסה העברית להצגה ביים כפיר אזולאי ומככבים בה, בין היתר, עמוס תמם, שרה פון שוורצה, מיכה סלקטר ועוד. במרכז המחזה עומד סיפורו של אמיר קפור, עורך דין ניו יורקי ממוצא מוסלמי, שותף במשרד עורכי דין שבראשו עומדים יהודים, והוא מגולל את היחסים המורכבים בין מוסלמים, יהודים ונוצרים בניו יורק לאחר נפילת מגדלי התאומים. על רקע מתקפת הטרור בפריז והחשש הגובר באירופה מעלייתו של האסלאם הקיצוני, נראה שמדובר בסוגיה רלוונטית מתמיד.
מדוע בחרת להתעסק דווקא בנושא האסלאם ומשבר הזהות של המוסלמים החיים במערב?
“המחזה הוצע לי על ידי התיאטרון הקאמרי. קראתי אותו והוא מצא חן בעיני, אבל לא חיפשתי מחזה על מוסלמי שחווה משבר זהות. זה מחזה מצוין, מלוטש מאוד וסוג של מבריק, והנושא נוגע באחת הסוגיות של התרבות המערבית ושל אירופה שמעניין לדבר עליה: עורך שהוא סופר־אמריקאי, שמקלף על הבמה את שכבות הבצל של הזהות המוכחשת שלו”.
יש משמעות לעובדה שהמחזה יוצא דווקא בעיתוי הנוכחי?
“אני מדבר בשם עצמי כשאני אומר שלי לא הייתה כוונה פוליטית. אני לא יודע אם יש כוונה פוליטית במחזה הזה. כמו כל יצירה טובה, המחזה הזה לא מציג עמדה, אלא מתעסק בנושא. הרי בתחילת המחזה, מבחינה דרמטית, כל אחת מהדמויות לוקחת את העמדה ההפוכה ביחס לעצמה, וזה פעמים רבות המצב הרגיל בהרבה תרבויות מערביות. אחר כך מתרחשת טראומה, שבה כל הטענות הערכיות האלה עומדות למבחן. הרי זה לא סתם שאדם שבא מתוך אנסמבל מסוים עובר לצד השני”.
“בכולנו יש הכל"
לטענת מידן, במחזה “כבוד אבוד”, שעוסק בפסיפס של זהויות, יש גם אמירות רלוונטיות על מדינת ישראל כיום. “יש יהודי במחזה, והוא ליברלי עם הרבה ביקורת על ישראל”, הוא אומר. “בהסתכלות של המחזאי האמריקאי, היהודי מייצג את ההארד קור של הליברליזם האמריקאי, מה שרחוק מהיהדות הישראלית שוויתרה מהרבה מובנים על הזהות הליברלית הזאת. כל זמן שהיינו בגולה היינו ליברלים וקיבלנו את האחר, אבל עכשיו אנחנו רוב, ואין לנו אינטרס לקבל את האחר. במחזה יש מקום לדיאלוג. הדמויות של היהודי והמוסלמי כועסות אחת על השנייה, ויש
מתוך ההצגה "כבוד אבוד". צילום: באדיבות תיאטרון הקמארי, ז'ראר אלון
זה מפחיד אותך?
“הייתי מאחל לנו עתיד אחר”.
בין היתר חושש מידן ממגמת השבטיות שלטענתו הולכת ומתחזקת במדינה, ונותן כדוגמה את מירי רגב, שלדבריו, “יש לי הרבה מה לומר על זה ולא בא לי לדבר על זה עכשיו”. “יש חברים שמתעסקים בזהות המזרחית ואומרים: אנחנו מוכנים לבלוע את הפגמים של המנהיג האיקס הזה, כי הוא מייצג נכונה את שאר הזהות המזרחית”, טוען מידן. “אני זוכר שראיינתי את רון כחלילי על אייל גולן ושאלתי אותו אם מלבד הזהות המזרחית, ההתנהגות של גולן מקובלת עליו, וכחלילי ענה לי: ‘לא, אבל הוא מהשבט שלי’”.
לא חששת שהמחזה יקבע את הסטיגמות על הקשר בין האסלאם לאלימות?
“מי שכתב את המחזה הוא מוסלמי, וזה העניין, קיבלתי המון תגובות כאלה. התהליך שהגיבורים עוברים - זה עובר עליך. אם יהודי או נוצרי היה כותב את הדבר הזה, אני מתאר לעצמי שהיה יותר קשה לקבל אותו. היה פה הרב מאיר כהנא, שהיה פשיסט, אבל היו לו כמה טריקים נחמדים מאוד. הוא היה אומר: ‘אני אומר את מה שכולם אומרים. אתם כולכם שונאים את הערבים. אני רק אומר את האמת’. מי שמקשיב, מסתכל פנימה ואומר: ‘וואלה, הוא צודק', וקונה את כל החבילה. אבל הטריק הוא שבכולנו יש הכל. ההכרה בזה מאוד חשובה. רק אני מחליט בסוף לפי מה אני מתנהג”.
גם בך יש צד שעלול “לקנות את החבילה”?
“יש בי הכל. יש בי מקומות מאוד כועסים ומפוחדים ואגואיסטיים לגמרי. אני לא חושב שיש בי כהניסט, אבל יש בי כל מיני צדדים. יש לי צדדים שאני לא אוהב בעצמי ויש בי צדדים שמדי פעם אני מחבב. התרגום הזה היה צלילה לצדדים האלה, כשברקע הופיעו בטלוויזיה התמונות של הפליטים הסורים המסכנים. דויד גרוסמן מדבר הרבה על כך שהחוכמה של יוצר וסופר בארץ היא ליצור מהמקום האישי. כאשר הכלל פולש למרחב האישי, אתה כל הזמן ברעש, אבל חשובה היכולת לתפוס מרחק נכון מהדברים שקורים ממש עכשיו”.
"קיר פנימי מוצק"
את דרכו בתקשורת התחיל מידן, 57, בגלי צה”ל ב־1976. בשנים שלאחר מכן הוא עבר בתחנות מוכרות בטלוויזיה וברדיו, כגון התוכנית “רואים 6/6” בטלוויזיה החינוכית, תוכנית הסאטירה “העולם הערב” בערוץ 2, תוכנית הראיונות “פגישה לילית” בערוץ 2, תוכנית הראיונות “אנשים בלילה” בגלי צה”ל והתוכנית “חוצה ישראל” בטלוויזיה החינוכית, ששבה לאחרונה בעונה חדשה. עד מהרה הוא רכש לעצמו מוניטין של מראיין מקצועי, קשוב ומוערך.
אתה עוסק בתרגום, בכתיבת שירה, בטלוויזיה. איך אתה מתמרן בין הדברים?
“גם אני תמהתי איך זה שהדברים לא מתערבבים לי, והתשובה היא שברמת המציאות זה לא מעסיק אותי, כי יש קיר פנימי מוצק בין החלקים האלה שלי. במשך עשר שנים כל הצד המתרגם והיוצר שלי היה לגמרי פרטי, וגם לא חשבתי שאי פעם אתן לו ביטוי, אז כל החיים תרגמתי לעצמי וכתבתי לעצמי. ואז קרו כל מיני דברים שהתחילו להוציא את זה החוצה, והיה כיף, אבל עדיין אני רואה את עצמי כאיש תקשורת ועיתונאי, וזו עיקר הזהות הציבורית שלי. סופר מפורסם אמר 'יום שלא שברתי בו טאבו של עצמי, זה לא יום טוב'. אבל אני ממעט לשבור טאבואים".
יש שוני באופי העבודה בין תרגום, למשל, שהוא מאחורי הקלעים, ובין הנחיה שהיא בפרונט. איזו עמדה אתה מעדיף?
“אני נהנה לשבת ולהיכנס לעולם של מרואיין או שיר וללטש או לתרגם, או לשבת ולכתוב הרצאה לקהל. בחלק המקרים אני יותר נוכח, ובחלק לא. אנחנו לא נזירים. החבילה הזאת של הנחיית ‘חוצה ישראל’ ו’אנשים בלילה’ והתרגומים שלי וההרצאות שאני נותן - אלה הם חיי. ככה רציתי שייראו חיי. זו חבילת חיי כמו שרציתי. אני כל מיני דברים. זה חלק מהחסרונות של שיער לבן. ביומיום אתה פורס את עצמך לפרוסות שכל אחת תהיה בריאה מבחינה תזונתית. איזון בחיים נוצר משני כוחות חלשים שלא מאיימים זה על זה או משני כוחות חזקים שמאזנים זה את זה, ולמקומות האלה אני נכנס דרך כתיבה או תרגום”.
עברת דרך ארוכה מאז תחילת הקריירה. מה אתה מרגיש שלמדת?
“זה לא שהפכתי למשהו אחר, אלא שבמשך השנים הבאתי עוד ועוד חלקים שהיו בי תמיד. כבר בגיל 15־16 התעסקתי במוזיקה ובתרגומים”.
איפה נכנסים שיקולי הרייטינג בבחירות המקצועיות שלך?
“הרבה שנים פעלתי משיקולי רייטינג, אבל כיום זה לא כך. זה לא אומר שאני לא חושב על הצופה. אני לא פוסל שיקולי רייטינג, ויש לזה מחיר של כמה תקציב יש לתוכנית, כמה אתה מרוויח. אם אתה לא מייצר כסף או שווה ערך לכסף, אתה גם מרוויח בהתאם. זה תהליך שקרה לי בתוך כמה שנים טובות. זה בעצם סחר חליפין. בתמורה לשחרור משיקולי הרייטינג, אתה מקבל יותר חופש, אבל אני לא שוכח שאני בתקשורת המונים”.
תן דוגמה.
“אם אני למשל מראיין סופר, אני תמיד מניח שהצופה לא קרא את הספר. השאלה היא מה אתה עושה עם ההנחה הזאת. אחד הפתרונות בתקשורת הוא להמיר דיבור על היצירה לדיבור על היוצר, וגם אז השאלה היא מה אתה עושה בדיבור עם היוצר. אחד הפתרונות זה ללכת על הביוגרפיה, במיוחד למקום הסנסציוני. כשאתה מבין שאתה צריך למצוא תחליף לניתוח דמויות שהצופה לא מכיר, אתה עושה בחירה מושכלת”.
אם סופר שנמצא בכותרות בגלל פרשייה פיקנטית יתנה את השתתפותו בתוכנית בכך שלא תשאל אותו על הפרשה - מה תעשה?
“קודם כל, זה לגיטימי. אם יש לי מספיק חומרים טובים בלי זה, ואם הדבר אינו קשור למה שהיצירה מדברת עליו, ואם יש לי מספיק דברים טובים, אז אולי אבקש עוד, אבל לא אתעקש. לעומת זאת, אם זה מאוד קשור לעשייה של היצירה הזאת, ואם ארגיש שמבחינה עיתונאית הפרשייה מכתימה מאוד את דמותו המוסרית, אז יהיה לי יותר קשה להתעלם”.
לטענתו של מידן, "לפוליטיקה היומיומית אני כמעט לא מתקרב, אף שכשאני מביא את רועי חסן, זו תוכנית פוליטית, אבל לא פוליטיקת ביבים".
במציאות שבה כלי תקשורת נאבקים על חייהם, אתה חושש לגורלך כמי שעובד בתחום?
“המציאות התקשורתית עגומה מכיוון שהמציאות הכלכלית של התקשורת עגומה. זה תהליך אחד שקורה, אבל יש עוד תהליך הפוך שקורה, של צמיחה מלמטה. אם מדברים על רדיו, חלק גדול מהרדיו בעולם נעשה בתוכניות רדיו אישיות שעולות לרשת באופן פיראטי, למשל בארצות הברית ובבריטניה. גם בארץ זה מתחיל. כיום אם סופר מסוים לא יתראיין ב’חוצה ישראל’, יש לו יותר אלטרנטיבות להשמיע את קולו, ורובן נמצא ברשת, על אפם וחמתם של אלה שרוצים להשתיק. אני לא יודע אם בעוד ארבע־חמש שנים תשודר תוכנית כמו ‘חוצה ישראל’. אני מעריך שכן, אבל גם אם לא, הקולות יישמעו”.
מה אתה אישית תעשה במקרה כזה?
“אני כמו שולחן עם הרבה רגליים. אם רגל אחת תיגדע, יש עוד הרבה רגליים”.