יש תמונות שמלוות את חיינו, כאילו כבר צרובות מילדות בזיכרון. קחו את אריק שרון עם תחבושת על ראשו במלחמת יום הכיפורים, או הצנחנים במעבר המתלה. לחלק הזה, אולי לא ידעתם, אחראי אברהם ורד, הצלם המיתולוגי של עיתון "במחנה'", שהלך לעולמו בסוף השבוע האחרון כשהוא בן 92.
"לא עושים עוד אנשים כאלה", ספד אתמול בנו היחיד, ירון. "בעודו בחיים אמרו לו 'בוא נעשה תערוכה, נפרסם כתבה'. שום דבר, כלום. הוא לא רצה לתלות תמונה שלו בבית. לא שמר. הכל נתן למערכת 'במחנה'. לא עשה מזה עסק והתמונות שלו הן נדירות. היום תמונה של רוברט קאפה, צלם המלחמות האמריקאי, שווה לא פחות מ־2,000־3,000 דולר. אבא היה נאמן. מבחינתו מדינת ישראל הייתה בנפשו והוא ראה בעבודה שלו שליחות".

"העריץ לוחמים"

ורד, יליד וינה, הגיע לצילום מלחמות די במקרה. הוא לחם בבריגדה, אחרי זה בחטיבת כרמלי, משם המשיך למשטרה צבאית, שם היה צלם בוחן של תאונות דרכים, ואז מישהו הפנה אותו ל"במחנה". מסתבר שחיפשו שם צלם, ומשם הכל כבר שייך להיסטוריה. "אי אפשר להגיד שאבא אהב קרבות", מספר ירון. "הוא אהב להנציח את הרגע וגם העריץ לוחמים, במיוחד של יחידת ה־101. הרגיש שהם החזיקו את המדינה על הכתפיים באותה תקופה. אריק שרון ראה שאבא לא פחדן ותמיד הולך בשורה אחת עם הלוחמים, אז הוא נתן הנחיה שרק ורד והכתב הצבאי של 'במחנה', אורי דן (לימים מקורבו של שרון עד יום מותו - א"ל), יכולים להצטרף לפעולות הצנחנים. לפעמים היו פעולות שלא ידעו עליהן, אבל לאבא היה חוש. הוא היה מרגיש שיש איזו התכנסות מיוחדת אז הם היו מגיעים, קופצים על זחל"ם ומתלווים לכוחות".

ורד קיבל את עיטור המופת אחרי שהצטרף אל כוח הפשיטה על מוצב נוקייב, שמוקם על הגדה המזרחית של הכנרת, פעולה שהתבצעה ב־16 במרץ 1962.
בתיאור העיטור נכתב שוורד צילם את כל מהלך הקרב בעוד אש ארטילריה כבדה, רימונים וכדורים שרקו מעל. הוא היה בין הראשונים שהגיעו למוצב וגם סייע בעת פינוי הנפגעים. "אבא לא ידע פחד", מעיד הבן. "יש תמונה מפורסמת של מטוס מיג שתוקף את הטור שנכנס למתלה. כולם מסביב קפצו לתפוס מחסה, ואילו אבא עמד על הזחל"ם וצילם בקור רוח. הוא היה מקצוען. הכניסה למתלה, נהג להגיד, הייתה הפעם היחידה שחשש שלא יצא משם חי. הם נכנסו למלכודת אש, זה סיפור מפורסם עם אריק שרון".


"הכניסה למתלה הייתה הפעם היחידה שהוא חשש שלא יצא משם חי". צנחנים במעבר המתלה במבצע קדש

לא רצה להתגרות בגורל

בזמנו להיות צלם היה הרבה יותר מסובך מהיום. היו מצלמות הרבה פחות משוכללות ומספר הקליקים היה מוגבל, ובטח ראיית לילה. אלא שדווקא אז, בתנאי השדה המחתרתיים, יצאו רגעים אמנותיים ששייכים לספרי ההיסטוריה. "אבי לא אהב תמונות מבוימות או תמונה בשביל הפוזה, הוא אהב שזה קורה בזמן אמת", מספר ירון. "הייתה לו דבקות במשימה. הוא היה שם את האמוציות בצד ומצלם גם בחושך, בפעולות תגמול, ורק לפי החוש. רק אחרי שפיתח את התמונות ראה שתפס את הרגע במתלה. לפעמים סיפר שהיו צועקים עליו, כי הוא היה רץ עם הפלאש מול האויב".

במלחמת יום הכיפורים ורד כבר היה משוחרר, שבע קרבות. אבל כששמע שאריק שרון נכנס פנימה בראש הכוחות, הוא מיהר להצטרף. "בצליחת התעלה, התמונה של אריק עם התחבושת זה הכל אבא", מתגאה ירון. "לא סתם אמרו שהוא רוברט קאפה הישראלי, הוא באמת היה כזה". רק שאחרי המלחמה הקשה והמראות שצילם הוא החליט לתלות את מצלמתו הצבאית. אחרי אינספור קרבות, מבצעים וריצות עם לוחמים הוא החליט שדי. הגיע הזמן לפתוח דף חדש בחייו. "אמר שמוטב להפסיק להתגרות בגורל", אומר בנו.

ורד המשיך לעבוד כפרילנסר בעיתונים, צילם לפעמים לפי הזמנות, אבל יותר מכל נודע כצלם המלחמות. עם אורי דן ז"ל, שהיה במשך שנים הכתב הצבאי של "מעריב", שמר על קשר חברי. עם שרון הסתפק באחוות לוחמים. "הוא הסתכל על שרון יותר כלוחם ומצביא, ולא בקטע הפוליטי", מספר ירון. "אבא התרחק מפוליטיקה כמו מאש. אני זוכר שכעשו לאורי דן אירוע לכבוד יום ההולדת ה־70 הגיעה כל הגוורדיה של שרון, אנשים שהלכו איתו באש ובמים ולא בקטע הפוליטי, אלא לוחמים. אריק היה אז ראש ממשלה, וכשעלה לנאום הוא הסתכל סביב ופתאום אמר 'אה, הנה ורד. יושב פה אברהם ורד, אתם יודעים מי זה?' אבא היה ממש במבוכה. כשאריק נפטר זה צבט לו בלב".



כששמע ששרון נכנס פנימה, מיהר להצטרף. התמונה המפורסמת של שרון שצילם לאחר הפציעה במלחמת יום הכיפורים. צילום: אברהם ורד, "במחנה"

ורד התגורר עם אשתו קטיה, איך לא, בשיכון הצנחנים ברמת גן. בניגוד לאחרים שבנו וילות, הוא בחר עד יומו האחרון לחיות בצניעות, כמה שיותר רחוק מאור הזרקורים. עשרות שנים לפני הטרנד, בחר ורד בצמחונות. כשבנו ירון, העובד כעורך דין, שאל מדוע, סיפר אביו שפעם שלחו אותו להכין כתבה בבית מטבחיים ומאז שם את הבשר בצד.

בחודש אוגוסט האחרון הידרדר מצבו הבריאותי של הצלם הוותיק. הוא היה מורדם ומונשם, טופל לדברי בנו במסירות גדולה על ידי בית החולים שיבא בתל השומר, נאבק במשך חודשים על חייו עד שנפטר בסוף השבוע האחרון, לא לפני שתרם את גופתו למדע. 

ירון כבר החליט שכשיסתיים האבל, ואחרי שידאג לאמו שאושפזה בבית החולים בעקבות הידיעה על מות בעלה, יקים תערוכת צילומים לזכר אביו. "הוא אף פעם לא התפאר במה שעשה ותמיד אמר 'זו הייתה העבודה שלי'", מספר בנו. "אני אעשה תערוכה גם לזכרו. מעבר לכך, שאני חושב שבפן האמנותי יהיו שם תמונות שמקומן בפנתיאון".