אלברט אילוז הוא שחקן נשמה ואמן בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. אבל מי שמכיר אותו יודע שהוא, דבר ראשון, פועל חרוץ ומסור לעבודתו בתיאטרון חיפה, שם הוא משחק בימים אלה בקומדיית פשע חדשה, "שלא תתעורר הילדה".
הקריירה של אילוז משתרעת על פני (כמעט) ארבעה עשורים, ורשימת תפקידיו – בקולנוע ("בובה", "שורו", "ללקק ת'תות", "צור הדסים", "שחור" ועוד), בטלוויזיה ("רחוב סומסום", "שכנים", "זינזנה", "אבדות ומציאות" ועוד), וכמובן בתיאטרון, כור מחצבתו – גולשת על גדותיה. איש עבודה כבר אמרנו?
כעת הוא משחק את דמותו של יעקב בן לולו, הבורר המגשר בין שתי משפחות פשע מסוכסכות קשה. יחד איתו מפארת את ההצגה סוללת כוכבים מרשימה: משה איבגי, שלומי קוריאט, יוסוף אבו ורדה ואלמה דישי. "כמה שאתה משחק בסגנונות שונים, אשריך. אחרת אתה הופך לסטריאוטיפ וזה לא טוב", הוא אומר יום אחרי הפרמיירה החגיגית והמוצלחת של "שלא תתעורר הילדה". "האתגר לכל שחקן הוא לעשות משהו שלא קשור אליו בשום דבר".
את ההצגה כתבו שי שבתאי ואבירם אביטל. על הבימוי הופקד רוני ניניו, שביים גם את "דפוקים", ההצגה הקודמת בהשתתפותו של אילוז. "פה אני משחק דפוק, אבל לא אהבל", הוא מחדד את הניואנסים. "הבורר הוא מסוג האנשים שהחיים התאכזרו אליו".
יש ז'אנר בתיאטרון שאהוב עליך במיוחד?
"מה שהכי טוב בשבילי זה לעשות משהו אחר בכל פעם. זה מעניק לאדם תחושה של אביב מתעורר. לעשות משהו שכבר עשית זאת תחושה של עבודה ותו לא. העניין הוא לעשות איזו מטמורפוזה מעצמך, ולהתגייס לעשות את הדבר הנכון. הקהל ישפוט אם זה טוב או לא. הגדולה היא שאני בין הבודדים שעובדים במה שהם אוהבים".
מה היית עושה אם לא היית שחקן?
"שחקן. ועדיין, זה שאתה עוסק במשהו שאתה אוהב לא בהכרח אומר שתקבל את התפקידים שאתה אוהב, בגלל ההתחייבות לתיאטרון".
מה עושים במקרה כזה?
"בולעים צפרדעים ועולים על הבמה. כל תפקיד הוא בשבילי המלט. אני לא עושה פחות או אחרת, גם אם ההצגה לא לרוחי. אני משתדל לעשות את הדבר הכי נכון ליצירה, גם אם אני לא מת עליה".
מה עם ליצור לעצמך את התפקידים שאתה רוצה?
"יש משהו אחד שקרוב ללבי: אני מופיע בהתנדבות במסגרת עמותת 'שמים סוף לסמים', ומעלה מונולוג שמבוסס על חיי חבר שלי שנפל לסמים ומת. החבר הזה שיקר לי וגנב ממני. חשבתי שאצליח להציל אותו, אבל הסם היה יותר חזק ממנו. בגלל המחויבות שלי לתיאטרון, אני לא יכול לעשות כל מה שאני רוצה, ואם יש תפקיד שמציעים לי בטלוויזיה או בקולנוע, אני צריך לקבל את אישור התיאטרון, שלא תהיה הצלבה בין שני הדברים. לא מזמן הפסדתי 11 ימי צילום של סרט, שהיה יכול לסדר אותי טוב בתקופה הקשה הזאת, אבל אני לא יורק לבאר שממנה אני שותה. כשחקן קבוע - גם אם אני לא עובד - אני מקבל משכורת".
אנשים חושבים ששחקנים מסודרים כלכלית.
"היום זה לא כמו לפני 20 שנה, כששחקן היה עובד, מפרנס את אשתו וילדיו בכבוד, הייתה לו דירה משלו ואפס חובות. מה שקרה זה סטגנציה. המשכורת נשארה למטה, ורמת החיים עלתה כל כך גבוה. אין פרופורציה בין הכנסה והוצאות המחייה. אנחנו, השחקנים, כמו פועלי בניין: עושים יום צילום ומקבלים שכר עבור יום צילום. בחו"ל משלמים על יום צילום כמו על שבוע. כששחקן דואג איך הוא ישלם שכר דירה, הוא לא יעלה על הבמה עם 100% ריכוז. זה חבל. אנחנו לא עולם שלישי, אבל מבחינת תקציב התרבות, זה כן העולם השלישי. באירופה ובארצות הברית, לדוגמה, תקציב התרבות – לא רק לתיאטרון, אלא גם למוזיקה, ספרות, אמנות פלסטית ועוד – זה 1% מהתקציב הכולל. אצלנו זה פרומיל. את מבינה את ההבדל הקטן? כדי לשרוד, הרבה תיאטראות בשנים האחרונות עושים קופרודוקציות כדי למזער את ההפסדים. הצגה זו הוצאה ענקית, אבל המנהלים לא יכולים לדעת על בטוח אם זה יהיה מוצלח. אם אין לה אורך חיים, זה הפסד ענק ובור ולתיאטרון".
בתקציב האחרון ראינו ששרת התרבות מירי רגב הצליחה להגדיל את תקציב התרבות.
"כל הכבוד שהם מבינים את החשיבות, וכל תוספת שתיתן לאמנים להתקיים בכבוד מבורכת. אבל אנחנו עדין רחוקים מאוד מתקציב ריאלי. הלוואי והיו נותנים לה יותר. ההישג של שרי התרבות אמור להיות שהם יצליחו להביא את התקציב הראוי, ועד היום הוא לא ראוי. זה טיפה בים. כואב הלב על אמנים שכמעט ולא מצליחים להתקיים. אנחנו לא מדברים על להתעשר ולא עושים השוואה עם בידור, כי סטנדאפיסט, עם כל הכבוד, הוא מסחרי, ופה אנחנו מדברים על אמנות. אלה שני עולמות שונים".
בוא נדבר רגע על תיאטרון חיפה, הבית שלך.
"יש נטייה לא לדבר על דברים טובים, אבל התיאטרון הזה הוא אוטופיה. מסר של דו־קיום. זה התיאטרון היחיד שמורכב ממספר שווה של שחקנים יהודים וערבים. אף אחד פה לא מביא שחקן ערבי אחד בשם הפוליטיקלי קורקט. זה אמיתי וזאת נקודת אור שצריך להבליט אותה, כי בזכותה אפשר להאמין שמשהו טוב יקרה".
ואיך הדו־קיום הזה מתמודד עם גל הטרור?
"זה נורא מורכב. היות ויש פחד נורא להיות במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, אז כשאת שומעת מישהו מדבר בערבית, ישר היחס הוא כבדהו וחשדהו. אני רוצה להאמין שיש מעט קיצונים ודאע"ש, אחרת אנחנו אבודים. אנחנו מדברים בינינו בתיאטרון על המצב, ורק רוצים שזה ייגמר כבר. כואב לראות את חוסר האונים. הטרגדיות האלו נוראיות".
התחלנו בקומדיה וסיימנו בטרגדיה.
"טוב, החיים הם כאלה, וזה חבל. פעם היינו מתחילים בטרגדיה ומסיימים בקומדיה. היום זה הפוך".
"שלא תתעורר הילדה", 3.12, חמישי, 20:30; 5.12, מוצ"ש, 20:30, תיאטרון חיפה