כמו בכל חנוכה, הבמאי והיוצר ירון כפכפי עסוק מאוד. השנה הוא מפציץ עם שלוש הפקות: “פיטר פן” עם עפר שכטר, “הקוסם” עם רוני דלומי וטוביה צפיר ו”משיח” עם עוז זהבי ואקי אבני. כפכפי, 47, בזוגיות פלוס ילד, מגיע עם רזומה עשיר של עשייה. האם הוא באמת צריך לעבוד כל כך הרבה? “הייתי מעדיף לעבוד על כל פרויקט לחוד וליהנות מכל רגע, אבל אין מה לעשות, חנוכה יש פעם בשנה - וזו העונה שהכי מתאימה לראות הצגות באולם סגור. לכן כל המפיקים רוצים להציע לקהל מחזות זמר, ואני שמח שהם בוחרים ליהנות שוב מהדברים שכתבתי".
יש שיגידו שתפסת מרובה – לא תפסת.
"מעולם לא קיבלתי טענות על כך שאני מספיק הרבה דברים. המחזות הללו הוכיחו את עצמם בעבר, עכשיו אני צריך רק לא לקלקל אותם, וניסיון העבר הוכיח שאני מסתדר לא רע".
מה עושים כשפרויקט אחד מתחרה באחר?
"על זה נאמר, כולם היו בני. המפיק בדרך כלל הוא זה שנלחם בפרויקטים מתחרים. אני, כיוצר וכבמאי, מעוניין בהצלחת כל היצירות שלי, בין אם אני מעורב בהן או לא. גם המחזמר 'מלך סיאם' שכתבתי והלחנתי בשנת 2000 יעלה בחנוכה הקרוב".
"להתמסר עד הסוף"
המשיכה שלו לתחום האמנות והבידור החלה עוד כשהיה ילד. "אמא שלי הייתה זמרת באופרה הישראלית הראשונה", הוא מספר. "היא מאוד רצתה שאנגן בפסנתר ובהמשך הייתי מתלווה אליה להצגות באופרה ששכנה אז בבניין ישן במקום שבו נמצא היום מגדל האופרה. זה היה תיאטרון ישן שלא שופץ במשך שנים, כך שהזיכרונות הראשונים שלי מאחורי הקלעים הם של תיאטרון משנות ה־40. ממש סינמה פרדיסו".
כבר כנער, בתחילת שנות ה־80, הופיע באופרות “כרמן” ו”הנזל וגרטל”, ואחרי שחרורו מהצבא הקים את להקת “השכנים של צ’יץ’”, שממנה יצאו במהלך השנים כוכבים כמו יעל בר זוהר, יהודה לוי ונועה תשבי. מאז 1994, אז העלה לראשונה בארץ את המחזמר “הקוסם” בכיכובה של מיכל ינאי, העלה שורה של מחזות זמר מצליחים, בהם “בן המלך והעני”, “סביב העולם בשמונים יום”, “המלך ארתור”, “קטנטנות”, שתי גרסאות של “פיטר פן” וכן “הלב” – שם שיחקה גם אמו. “היא התקבלה למחזמר", הוא מספר, "ושרה את השירים שלי על הבמה. זה בהחלט נתן תחושה של סגירת מעגל״.
עפר שכטר במחזמר פיטר פן. "בכל הפרויקטים השקעתי את ליבי ונשמתי". צילום: יח"צ
אתה עובד עם מיטב האמנים הישראלים. מה היתרונות והחסרונות שלהם?
"בעיני, אין דרך להגדיר אמן ישראלי. כמו שלל הצבעים והתרבויות שיש בארץ, גם האמנים מביאים איתם סגנונות עבודה שונים. עם חלקם אני מתחבר, עם חלקם פחות. לא אכנס לשמות, אבל עם אלה שאני מתחבר, אני משתדל לעבוד שוב ושוב".
מה עם מניירות של כוכבים?
"לאורך השנים נאלצתי להתמודד עם הצורך של המפיקים לשבץ אמנים ידועי שם, בקיצור סלבס, בפוסטר של ההצגה על מנת להביא עוד קהל לקופות. לא תמיד אותם ידוענים שייכים לעולם המחזמר, שאותו אני לוקח מאוד ברצינות. בעבר התמודדתי עם ידוענים מוכשרים בתחומם, שמבחינתם מופע חנוכה הוא חלטורה: לא לומדים טקסט בעל פה, לא מגיעים לחזרות. היה לי מאוד קשה לראות כיצד הם הורסים סצנות שהשקעתי בהן מחשבה ורגש. עם השנים סימנתי לי את השחקנים המוכשרים והמפורסמים שאוהבים כמוני להתמסר עד הסוף לדיוק של המחזמר".
האם יש מקום לכל כך הרבה מחזות זמר בישראל?
"מחזמר הוא בדרך כלל ההפקה היקרה ביותר בתיאטרון. לכן כאשר מעלים מחזמר יש אינטרס מאוד גדול להביא קהל ולא ליפול עם ההפקה, כי היא באמת עלתה הרבה כסף. לכן אנחנו עדים בתקופה האחרונה למחזות זמר מפורסמים עם כוכבים ידועים, שעוזרים לקהל לקבל את ההחלטה ולרכוש כרטיס יקר. בחו״ל משקיעים בדרך כלל במחזות הזמר הגדולים יותר מפי עשרה ביחס לארץ, אבל יש להם יותר מפי 100 קהל. התיירים לא מתעניינים בתיאטרון עברי, ולכן נותרנו רק עם הקהל דובר העברית, וזה לא הרבה, אז צריך לחשוב היטב איך עושים את זה".
מתי מחזמר טוב, ומתי הוא פחות?
"כולם חושבים שהמוזיקה במחזמר היא חשובה וזה נכון, אבל לא כמו הסיפור. כששאלו את סטיבן זונדהיים, גדול כותבי מחזות הזמר בברודוויי, כיום בן 85, מה הם שלושת האלמנטים החשובים ביותר במחזמר, הוא ענה: 'א. העלילה, ב. העלילה, ג. העלילה'. אני לקחתי את זה מאוד ברצינות. השקעתי כמה שנים בפיתוח העלילה של 'משיח', לכן זה כל כך מסקרן אותי לחוות בחנוכה הקרוב את תגובת הקהל".
שיר הסלפי? מבריק
קל להבחין שהמחזמר שמרגש את כפכפי יותר מכל הוא "משיח", שיעלה בחג המחזמר בבת ים. "בכל הפרויקטים השקעתי את לבי ונשמתי, ואני בטוח שאפשר להרגיש את זה, אבל אין ספק שכשמדובר במחזמר מקורי חדש שיעלה השנה בפעם הראשונה, אז יש מנה נוספת של ריגוש. זו הפעם ראשונה שלי למבוגרים, ובכתיבה מקורית. 'משיח' מספר סיפור עכשווי על תופעת ההערצה ומן הצד האחר על שליטה בהמונים", הוא מספר. "העלילה מתמקדת בג׳סי (עוז זהבי), סטודנט כריזמטי לפילוסופיה שעובד בלילות כברמן וידוע ביכולתו לקלוט ברגע אחד את זה שיושב מולו, לומר לו מה הבעיה שלו ואיך לפתור אותה. מנכ״ל שידורי אופק (אקי אבני) מגלה אותו, מתלהב ממנו והופך אותו לאליל המונים בין לילה. מעריציו הרבים רואים בו דוגמה ומאמצים את סגנון חייו הישיר והלא מתפשר, עד שתהילתו העולמית גורמת לו להכריז על עצמו כעל המשיח. מאותו רגע הדברים הופכים קיצוניים יותר ויותר. זה פרויקט עצום ומרגש מאוד מבחינתי".
אבל מחזמר לחנוכה נחשב למכנה המשותף הנמוך ביותר. אתה לא מרגיש קצת כמו סוחר?
"בארץ לא קל לשכנע תיאטרון רפרטוארי להמר על מחזמר מקורי. זו השקעה יקרה, ואין מקום לטעויות. אז התוצאה היא ייבוא של מחזות זמר שכבר הצליחו בחו״ל או שחזור של מחזות זמר ישראליים שהצליחו בעבר הרחוק. מעולם לא חשבתי על הטעם הנמוך ביותר, בעיקר כי אני לא יודע מה הוא. הקהל הראשון שלי הוא אני, וגם כשאני הבמאי אני מקפיד להיות נאמן לטעם הפרטי שלי".
בשנה שעברה הרוחות סערו סביב שיר הסלפי. מה דעתך עליו?
"אני לא בקיא בפרטי המשבר ההוא עם שיר הסלפי, אני רק יודע שזה הגיע למהדורות החדשות, ובעקבות תשומת הלב נמכרו עוד כרטיסים. תכל'ס, מהלך שיווקי מבריק. לא הייתי חושב עליו. צריך כל הזמן לזכור שזה שואו ביזנס ולמרות שאני משתדל להתרחק משיקולים מסחריים, בסופו של דבר, אם לא יימכרו כרטיסים, בשנה הבאה כבר לא ישקיעו בזה יותר, ואני אשאר רק עם חלומות בראש".
איך אתה עומד בלוח הזמנים התובעני הזה?
"מגיל צעיר הבנתי שאני יכול לעמוד בכל מטרה אם אני מספיק מאורגן. מצחיק שאני עדיין שומר את היומנים שלי מכיתה ג׳. במהלך השנים הבחנתי שאני עובד יותר שעות ביממה מאשר חברים שלי, וזה בא על חשבון שעות בילוי מחוץ לבית או מול הטלוויזיה. זה לא שאני וורקוהוליק, אני פשוט אוהב את מה שאני עושה. אם זה להלחין, לתזמר או לכתוב, זה פשוט סוחף אותי ואני לא שם לב לזמן שעובר. לאורך השנים, מה שהטעין אותי באנרגיות היו החברים שלי. עם השנים הקפתי את עצמי באנשים מעצימים. כאלה שאומרים את מה שהם חושבים ועושים את מה שהם רוצים, ומאפשרים לי גם להיות כזה. בזכותם החיים שלי הפכו למעניינים יותר. ההרפתקאות שעברתי איתם מילאו אותי בהשראה, והרבה מהם נמצאים בדמויות ובסיטואציות שכתבתי".
חושב על קריירה אלטרנטיבית? מה היית עושה במקום?
"יש כמה דברים שאני אוהב לעשות והגדרתי אותם כתחביבים. הבנתי שההבדל בין תחביב למקצוע הוא בסך הכל שמהעיסוק במקצוע אתה מרוויח כסף, ועל התחביב אתה מבזבז כסף. בעולם אלטרנטיבי אני מעריך שהייתי עוסק בצילום או אולי אפילו מנחה פורום בלנדמרק אדיוקיישן".
מה עם טלוויזיה וקולנוע? קוסמים לך?
"היו לי כל מיני הזדמנויות לעבוד עם רני סער, חבר ילדות קרוב, על סדרת טלוויזיה. זה היה מרתק וכיפי, אך אני מודה שהמפגש עם הקהל חסר לי. כשהייתי ילד, הייתי בטוח שאהיה שחקן כשאגדל. זה נראה לי כמו החיבור האולטימטיבי לבמה. רק אחרי שלוש שנים בלהקה צבאית הבנתי שיותר מאשר להופיע ערב־־ערב, אני מתרגש מעצם העבודה על ההצגה, וכשהיא עולה, מה שאני באמת רוצה זה להתחיל לעבוד על הפרויקט הבא. כך שעם כל ההערכה להצלחתם של האמנים שהכרתי כשהיו ילדים, לא באמת הייתי רוצה להתחלף איתם. המקום שאני נמצא בו הרבה יותר לטעמי".