קשה מאוד לבחור בשיר אחד מבין השירים הטובים שפרסם אילן שאול בספרו "אקורדים בשיפוע" (הוצאת "עמדה"), עשורים רבים לאחר שנכתבו. אם משורר הוא מי שלעולם נגזר עליו להתהלך עם מסמר בנעלו, שאול, עורך מדור התרבות במעריב, הוא משורר בכל רמ"ח איבריו.
הוא כועס, הוא מתריס, הוא מפוכח, ולעולם אינו אדיש נוכח ההתרחשויות שמזמנת המציאות. והאקורדים, אלו המצויים בשיפוע, אינם נעצרים בירידה מטה. הם עולים ויורדים בסולמות במקצבים שונים ומרתקים ככל שגולשים, מטפסים ויורדים בשיריו.
"הכתיבה היא פיוס רגעי" הוא כותב, ומספק אינספור רגעי חסד המעבירים בפשטות של משורר היורד למהות המילים, עוד בהיותו בחור צעיר לימים. "שוחררו אל מילים צלילים צורות", הוא ממשיך ומזמין את קוראיו למסע פנימי באמצעות מושגים יומיומיים ככאב שיניים, שלושה שירי שש בש ונוסטלגיה מהטירונות.
כמו על לוח, שאול חורט את תהפוכות החיים, משמעותם, הכאב, כמו גם רגעי החסד, במחרטה לעתים מחוספסת: "סוהר שהושתל בי בגיל ילדות/ יודע עלי את כל האמת/ יד קשה/ אחוזה בבריח האטלס/ מחזירה אותי תמיד/ אל מאחורי הסורגים/ מהם רק לברוח/ אל המרחבים שלאחר המוות".
ולעתים, אותה יד מערסלת, מושיטה אפשרות לנחמה, המעלה רבדים אחרים של השלמה שבאה מן הכורח: "...אנחנו כבר מעבר לרחוב/ מיישרים קו/ שוכחים עוד גבעה שאינה עונה/ וכמה מטרות דמות מחייכות לרוחה" (מתוך "נוסטלגיה מהטירונות").
קובץ השירים משרטט דמות חשופה וכמהה. היטיב לנסח את זה דוד אבידן ב"משהו בשביל מישהו": "מילים יודעות עליך יותר משאתה יודע או אי פעם תדע עליהן. אבל אם יש בך קצה-גירוי לקיוּמוּדע, כדאי לך לפחות לנסות, בשנותיך המועטות והמתמעטות, לצמצם את הפער".
כמו "קיוּמוּדע", כלשונו של אבידן, כך גם מתן העדות של שאול, המתנסחת באמצעות מלים, ואלו הופכות לחלק פעיל בעיבוד החוויה. החספוס שבמלים מכסה רגישות שאינה מותירה מקום לשפע מילים, אלא לקצב של סטקטו מדוד, מבלי לפרט כל רעיון או מחשבה בפרטי פרטים. את ההשלמות, מותיר שאול לדמיונו של הקורא. כווירטואוז, הוא מכוון את קוראיו להבנת המקומות שניווטו את גופו ונשמתו עד לרגע בו העלה על הכתב כל שיר ושיר.
"הדמעות שחלחלו אל גרוני/ הן המלט הרך והמתוק שיצק אותי/ המראתי על משטח דמעות ענקי/ אני אוהב/ בכיתי לבד/ ואתך ביחד/ אני בעיקר/ את לא ידעת שזה עד כדי כך/ ראיתי אותך נופלת טיפה אחרי טיפה אל תוכי/ זה היה יופי להשקות את המדבר בקצת אהבה" ("אהבה בערבה").
ניסיונות פיוס? אולי. אין מנצחים או מפסידים בתוך המילים, רק התפכחות, לעתים כואבת ולעתים משלימה, בשפה שממבט ראשון נראית כמו הושלכה על הנייר בשיח של דרך אגב, ובקריאה שניה עומדת על הדקויות הכה מתעתעות, כפי שהוא כותב ב"היום בו חזרתי":
"אדם אינו יכול להעתיק את מקום הולדתו/ הוא מסוגל מקסימום לעקור ממנו למקום אחר...הדרך נמשכת/ לעתים בניגוד לרצונה/ הוא יכול להרשות לעצמו הכל".