נמרוד דגן (24), בוגר לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, כבר הספיק לשחק בתיאטרון יפו בהצגות "חי" ו"הכלה וצייד הפרפרים", והוא משחק כיום בהבימה ב"אהבתי הראשונה״, ״נמר חברבורות״, ו״יחסים מסוכנים״; ובתיאטרון השעה ב"פרח לב הזהב".
 
אבל נראה שהניסיון המכובד הזה לא יכול להכין אותה לשחק את המלכה גרטרוד, אמו של המלט, בעיבוד חתרני ומקורי שביים מאור זגורי ל"המלט" עבור הצגת הסיום של מחזור 2013־2015 בחוג למשחק בסמינר הקיבוצים. בעקבות ההצלחה המפתיעה בסמינר, מתארח האנסמבל במלואו על בימת תיאטרון הבימה. 


נמרוד דגן בתפקיד גרטרוד. צילום: יח"צ
 
"בתחילת העבודה על גרטרוד, ניצבתי בפרשת דרכים", מספר דגן, בנו של השחקן עזרא דגן. "שאלתי את עצמי מאיפה להתחיל לעבוד? גם אישה, גם מלכה, גם אלמנה, ואם זה לא מספיק - גם אמא. היה פחד בתחילת התהליך, האם עלי לשחק אישה במלוא מובן המילה, ואיך עושים את זה בלי להפוך את התפקיד לפרודיה? בלי להיראות ולהישמע כמו דראג קווין? ניסיתי המון. השתדלתי להחזיק בתוך הראש את כל הנתונים שידועים לי שהרגשתי וחשבתי שאני צריך לשחק - זה לא עבד. כשהבנתי שאני צריך להיות ולהביא את עצמי: נמרוד כגרטרוד ולא גרטרוד - אישה, מלכה, אלמנה ואם – משהו התחיל להתהוות ולקרות".
 

והתגובות? 
"התגובות שהכי משמחות אותי לשמוע הן שהעובדה שאני גבר לא משנה לקהל. הרבה ניגשים ואומרים לי שבאיזשהו שלב שוכחים מזה ומקבלים לגמרי את הבחירה הזאת. אפילו נהנים ומתרגשים ממנה. ח"כ מרב מיכאלי, שצפתה בהצגה, ניגשה אלי ואמרה לי שאני מייצג את הקול הנשי בכבוד ואהבה. אז מבחינתי עשיתי את שלי". 
 
איך בכלל לוהקו התפקידים? האם יכולת לגלם תפקיד אחר טוב יותר?
"לא יכולתי לקבל מתנה וזכות גדולה יותר מההזדמנות הענקית שקיבלתי ממאור לשחק את גרטרוד, כבחור בן 24, בשנה שלישית ללימודים. תהליך הליהוק היה ארוך. מאור לא לימד את הכיתה בעבר, והגיע לתהליך החזרות נקי. כל הבנים התבקשו בהתחלה להכין אודישן לתפקיד המלט. כמובן שגם אני, כמו כל שאר חברי לכיתה, רציתי וקיוויתי לשחק את המלט. אחרי ימים ארוכים של אודישנים וסדנאות עם מאור, נפלה הבחירה שגברים ישחקו את תפקידי הנשים. כששמעתי את זה אורו עיני, היה לי ברור שלשם הולך הרצון שלי. הייתה לנו יממה להכין אודישן לתפקידי הנשים, וכל אחד מבין עשיריית הבנים היה צריך לבחור האם הוא מכין אודישן לאופליה או לגרטרוד. את רוב היום העברתי בהתלבטות בין שתיהן, בסופו של דבר הרמתי טלפון לזגורי להתייעצות. זה הרגיש לי אז כמו צעד חצוף, כי ההיכרות בינינו הייתה בתחילתה. הוא לא ענה לי וחזר אלי אחרי משהו כמו ארבע או חמש שעות. בזמן הזה החלטתי להכין אודישן לתפקיד אופליה. הוא החזיר לי צלצול ב־12 בלילה, הייתי בבר, אחרי כמה כוסות בירה, עניתי לו במבוכה גדולה וניסיתי להישמע ערני, הצגתי והזכרתי לו מי אני. הוא רק השיב ב'כן, נימי, איך אפשר לעזור?'. אמרתי לו שאני מתלבט בין שני התפקידים, והוא אמר לי לבוא מחר בבוקר עם אודישן מוכן לשתיהן".

נלחצת?
"נבהלתי, התחרטתי שהתקשרתי, הרגשתי שחפרתי לעצמי קבר. עבדתי על אופליה למחר, אבל איך אכין את גרטרוד מ־12 בלילה עד תשע בבוקר? לא ישנתי חצי לילה. למחרת התחלתי את היום עם אודישן לאופליה, בסופו עשיתי את האודישן לגרטרוד, ובמהלכו הבנתי שזה התפקיד שאני רוצה לשחק. אני זוכר שזגורי לא אמר הרבה, אבל אמר שהוא ממש הרגיש אמא. יומיים אחרי, נכנסתי לאחת הכיתות בסמינר. זגורי ישב שם מאחורי שולחן. נכנסו אחד־אחד וקיבלנו באופן אישי את הליהוק. הוא הסתכל עלי ואמר לי שהוא רוצה שאשחק את גרטרוד. קמתי וביקשתי ממנו חיבוק. רק כשיצאתי מהחדר, התחלתי לפחד". 

ואיך היה לעבוד עם זגורי?
"קיבלתי ממאור כמה שיעורים חשובים ומשמעותיים. מעבר להיותו אדם מקסים, רגיש ומיוחד במינו, יש לו עיניים של לייזר. הרגשתי תמיד חשוף ועירום מולו, במובן הטוב של המטאפורה. אף פעם לא יכולתי לזייף. אף פעם לא יכולתי לא להיות מעורב עד הסוף עם הדמות בנוכחותו. הוא לימד אותי וגרם לי לעבוד כדי לספק ולרצות את עצמי. לא את הסביבה. לא אותו. אפילו לא את הקהל. בשבוע הראשון של החזרות, מאור ביים את סצנת חדר המיטות של גרטרוד והמלט. בתחילת החזרות התבקשנו ללמוד את הטקסט, ולהגיע מוכנים איתו פיקס. כשהגעתי לסצנה הזאת, עם הטקסט בפה, לא היה לאן לברוח, היה ברור לי שזה רגע משמעותי עבור גרטרוד וסצנה משמעותית עבור המחזה כולו. ברגע אחד מאוד ספציפי, מאור עצר לרגע, נתן הנחיות לשאר השחקנים על הבמה וסיים ב'נימי, כאן אתה בוכה'. השבתי לו בהנהון ראש והמשכנו את הסצנה. רגע אחרי, הוא שוב עוצר, שוב מתקן משהו, שוב נותן הנחיות, ושוב מסיים ב'נימי, כאן אתה בוכה'. המשכנו ואחרי רגע הוא עוצר ואומר 'נימי, תבכה'. אז הבנתי שקל ופשוט זה כבר לא יהיה. ובאמת כך היה, זכור לי הרבה חוסר שביעות רצון של מאור ממני, הרבה חזרות שנגמרו בתסכולים שלי, ובאמירה שלו: 'זה עוד לא שם, אבל אני לא דואג'".


מאור זגורי. צילום: רענן כהן
 
אתה בוכה בדמעות אמת בסצנות קיצוניות. מה עובר לך בראש כשאתה מביא את עצמך לידי בכי אמיתי?
"אני פשוט נזרק ונשאב לתוך הסיטואציה והמצב. אני מחובר אל גרטרוד, אל הרצון שלה, אל הרגשות שלה. לא אשקר, יש הרבה עבודת נתונים אישיים, מה שנקרא תחליפים מהחיים שלי. כשאני נוגע בנקודות ספציפיות, הן צפות ומציפות. יש רגע בהצגה שבו גרטרוד משחררת את אופליה מעול החיים שנכפה עליה, בעקבות רצח אביה, ורומזת לה היכן היא יכולה להתאבד. זה רגע שאף פעם לא היה פתור עבורי, רק בהצגה מספר 40 ומשהו, ברגע האמת, פתאום הרגשתי מה זה הרגע הזה, ואיפה הוא פוגש אותי. נזכרתי בסבתא שלי, שנפטרה לפני ארבע שנים בגיל 85. נזכרתי בעצמי על יד המיטה שלה בבית החולים, מחזיק לה את היד, ולוחש לה באוזן שאם היא לא רוצה יותר, אני משחרר אותה. זה לא קל, אבל זה אחד הדברים היותר יפים במקצוע הזה, היכולת להסתכל לתוך עצמך ולהעז לעבוד עם מי שאתה ועם כל מה שעברת בחיים". 
 
מה אביך, השחקן עזרא דגן, הכניס לך לראש לפני שקפצת למים?
"אבא שלי הפנים בי את האהבה והכבוד שלו לתיאטרון, ואת היותו האיש הכי צנוע שאני מכיר. יש לו כישרון להפוך תפקידון לפנינה. הוא מלא בפרטים. הוא איש קטן עם כריזמה של גדול ממדים. הלוואי והייתה לי הכריזמה שלו. בינתיים אני מסתפק בזה שאני גבוה ממנו בכמה סנטימטרים".