"זה לא נושא שונה מהנושאים שאני מתעסק בהם ברדיו. הסכסוך הישראלי־פלסטיני קיים על סדר היום הציבורי כל הזמן, ובתוכנית הבוקר אנחנו מתעסקים בנושאים שעל סדר היום. ההומור, הצחוק, הציניות והסאטירה, הם כלים לטיפול בנושאים הכבדים האלו. זה כלים שמתאימים לתוכנית בוקר ברדיו, שבסופו של דבר מנסה להעלות חיוך על הבוקר. גם במחזה יש הומור פה ושם".
 
הדובר: שי גולדשטיין, המעלה בפסטיבל צו קריאה בצוותא את "שחרור", מחזה פוליטי פרי עטו. במאי: דניאל בוצר. שחקנים: אמיתי יעיש ומורד חסן. במרכז המחזה - מערכת יחסים טעונה ונפיצה בין סוהר לאסיר פוליטי. זהו מחזהו השני של גולדשטיין, אחרי "שרי המלחמה", שעלה לפני 3 שנים בהבימה (בבימויו של מוטי קירשנבאום ז"ל).
 
בחרת בנושא נפיץ: גם מערכת יחסים בין סוהר לאסיר, וגם כל העניין הביטחוני שרובץ מעליהם. לא יותר מדי למחזה אחד בימי אינתיפאדה שלישית?

"אלה באמת שני נושאים נפיצים, אבל במערכת היחסים בין הסוהר הישראלי לאסיר הפלסטיני, שני הנושאים האלו מתערבבים לסיפור אחד. אז זה בעצם רק נושא נפיץ אחד. אבל הנושא הוא בעצם מערכת היחסים בין השניים, שנרקמת בתנאים לא הגיוניים ולא שגרתיים. זה מה שעניין אותי כשניגשתי לכתוב את המחזה. מערכות יחסים, מכל סוג, הן, בכל מקרה, נושא נפיץ במיוחד. ההומור קיים בכל סיטואציה, אבל זאת רק זווית ראייה. שינוי של הפוקוס. המחזה שלי אומנם מסתכל קצת יותר ברצינות על העניין, אבל זה לא באמת שונה. זה אולי שונה במדיום ובצורה, אבל לא במהות. בשבילי זה המשך של זה, ולהפך".
 
אז אתה לא בדיוק בדרן?
"בכל בדרן יושב איש כבד ראש. הומור זה עסק רציני. אני יודע שזה נשמע כאילו הבדרן פותח את הפה, ויוצא לו שטף של בדיחות בקלילות. אבל בדיחה זה עסק מורכב. הייתי לא מזמן בחנות ספרים ופתאום מצאתי ספר שכתב על זה פרויד: 'הבדיחה ויחסה לתת מודע'. ניסיתי לקרוא את זה, אבל לא הבנתי מילה ממה שהוא אומר. כן הבנתי שגם פרויד חושב שבדיחה זה עסק מורכב. את לא רוצה להתווכח עם פרויד. תאמיני לי, האיש היה אוכל מוחות מקצועי".
 
הנושא הפוליטי מטריד אותך?
"נראה לי שזה אמור להטריד כל אחד מאיתנו. בלי קשר לימין ושמאל. הסכסוך הזה הוא הגורם הכי משמעותי בחיים שלנו כאן. יש לו השפעה ונגיעה בכל תחום ותחום בחיים שלנו. ומעבר לעימות הפיזי האינסופי הזה, וכל המוות, שפיכות הדמים והאלימות שמשתוללת, הוא גם מעורר תופעות מכוערות בתוך החברה שלנו. הוא מעורר שנאת אחים בינינו. זה הדבר המפחיד באמת. היום קוראים 'בוגדים' גם לאנשים שנלחמו למען המדינה וסיכנו את חייהם למענה. כל זה קורה כתוצאה מהסכסוך הישראלי־פלסטיני הזה. וגם אם אתה לא מודאג בכלל ממה שהוא גורם לצד הפלסטיני, אתה עדיין חייב להיות מודאג ממה שהוא גורם לצד שלנו. ככה שזה לא עניין של ימין ושמאל. שני הצדדים צריכים להיות מודאגים. אז בתשובה לשאלתך: כן אני מודאג ומוטרד. מאוד".
 
המחזה שלך נשמע לי קצת נבואי. האם הוא התרחש במציאות, או שואב השראה מסיטואציה קיימת?
"הוא נבואי כמו שהוא גם מתאר דברים שקרו בעבר. הסיטואציה הזו של שחרור אסירים ביטחוניים, זה הרי קרה מדי פעם, וכל פעם שזה קורה, זה תמיד אירוע מאוד משמעותי. כל פעם שזה קרה, ניסיתי לדמיין לעצמי איך זה נראה מבפנים. מתוך הכלא. איך נראה היום הזה של השחרור. ואז הבנתי שבעצם חיים שם בכלא, ביחד, ישראלים ופלסטינים, בתנאים מאוד צפופים וברמת חיכוך גבוהה, לאורך זמן. מה שעניין אותי זה האם יש סיכוי למערכת יחסים כזאת. האם יכולה להתקיים מערכת יחסים חברית בתנאים האלה. בשורה התחתונה זה הסיפור כולו: שני עמים שחיים על חתיכת אדמה קטנה אחת צפופה, וצריכים למצוא דרך כלשהי לקיים איזושהי מערכת יחסים. אם לא חברית, אז לפחות נורמלית. אחרת החיים של שני הצדדים יהיו מרים".
 
"שחרור", 24.12, חמישי, 19:00, צוותא, תל אביב