רייצ'ל ויצמן, אחת שמסודרת לכל החיים, החליטה לקום יום אחד, לעזוב את הדירה המפנקת במגדלי יו – לא פחות – ולטוס שעתיים לאי היווני קוס, כדי לראות לפליטים הסורים את הלבן בעיניים. ואם כל זה לא מספיק, היא גם צילמה את הפליטים, ומעלה עכשיו את "פספורט לחופש": תערוכה שחושפת את סיפורם האישי של הפליטים - בעיקר הפליטות - שנחתו באי הנופש הקטן, ופורטת אותם מסטטיסטיקה למקרים פרטיים.
אז מה גרם לך לעזוב את מגדלי יו לטובת חופים זרועי פליטים ואימה?
"אני כל כך הרפתקנית באופיי, שיו בכלל לא נוגע לי. כשהיהודים עלו לארץ בעליות הראשונות, הם נישקו את האדמה. רציתי לחוות את הרגע החזק הזה. סקרן אותי לדעת איך אנשים שהיה להם הכל בחיים עזבו הכל, עלו על רכבות וסירות עם ילדים קטנים ואנשים חולים, ובאו לארץ חדשה ובלתי נודעת. אף אחד לא מחכה להם ולא מכיר אותם, והם צריכים לדאוג לעצמם. דווקא מהשפע שבו אנחנו חיים, עניין אותי לראות איך נראית הטראומה של האנשים האלה".
איך נראית הטראומה?
"אין להם בגדים, הם באים עם תיק קטן בתוך שקית ניילון, כדי שלא יירטב. זה המעט שיש להם. כל זה מגיע עם הרבה תקוות וציפיות. כששאלתי אותם איך הם יסתדרו, הם ענו לי: 'אלוהים יעזור, העיקר שאין דאע"ש'".
בצילומי הפליטים, מנסה ויצמן להעביר את הבלבול, התקווה והכאב של הפליט, ולהתבונן בחמלה על עולמו מזווית נוספת.
כל חווייתה של ויצמן משתקפת בתערוכת צילומים שחור־לבן - עם נגיעות של צבע המסמל תקווה - שהודפסו כאות הזדהות על ברזנט - הבד שממנו עשויים אוהלי הפליטים.
"הגעתי ב־11 בלילה לחוף", מספרת ויצמן, "היה קר והתחיל לרדת גשם, כשלפתע ראיתי עשרות אנשים יוצאים משורת האוהלים לכיוון המים, כאילו קיבלו סימן או אות, ואז הגיעה סירת גומי שחורה וקרועה, שעליה נתלו שבעה אנשים, כשעל גופם אפודים שחורים או אדומים. קפואים ורועדים מקור, מפחד או אולי משמחה, הם עלו בשחייה בזה אחר זה, היישר אל השותפים לגורלם, שהמתינו להם בחוף עם שמיכות, קפה ואוזן קשבת".
ויצמן, ילידת רחובות, דור חמישי בארץ, נמשכה לאמנות משחר ילדותה, דרך בדים, עיצוב תלבושות והמכחול, שבו שרבטה על כל משטח פנוי. ב־1994 אביה, נפתלי סהר, נרצח בפרדס שבבעלותו על ידי מחבל פלסטיני. מבחינתה היה זה רגע מכונן שדחף אותה להתעמק בשורשי הסכסוך היהודי־פלסטיני. היא בחרה לעשות את זה בדרך שהיא מכירה ומאמינה בה: האמנות. התוצאה: פרויקט בינלאומי שכותרתו "פריצת גבולות", שבו צויר הציור הארוך ביותר בעולם: 3,860 מטר אורכו ו־4.5 טון משקלו. הציור נדד בעולם והשתלבו בו ילדים ואמנים מישראל, מצרים וירדן.
אביך נרצח על ידי מחבל. הפליטים שהלכת לצלם באים ממדינת אויב שלא מאוהבת ביהודים. לא הייתה לך בעיה עם זה?
"יש בי חמלה אנושית שיש לכל היהודים ולכל האנשים בעולם. באתי מהמבט האנושי. לא הסתכלתי על ערבים או יהודים, אויבים שלי או לא. חיפשתי את הדברים המרגשים".
"פספורט לחופש", פתיחה: 26.12, מוצ"ש, ד'־ה', 18:00־12:00, ו', 14:00־11:00, נעילה: 4.1, גלריה "סוקה ארט", תל אביב