הצגת תכלית: הכותב והמתרגם רועי חן מגלה כמה רחוק הגיע בעבודה על דמות

רועי חן, שנולד בתל אביב ב־1980, הוא סופר, מתרגם ודרמטורג תיאטרון גשר, ומחבר הרומן "סוסי הדיו" (2005) וקובץ הסיפורים "תל של אביב" (2011). סיפורים פרי עטו ראו אור בעברית ובתרגום לאנגלית לרוסית וליידיש. מתרגם ספרות יפה, מחזות ושירה מרוסית, אנגלית וצרפתית. בין תרגומיו: "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף!" מאת חארמס, "סיפורי קולימה" מאת שלאמוב, "שדרות אפלות" מאת בונין, "אנשים עלובים" מאת דוסטויבסקי ו"טרגדיות קטנות" מאת פושקין. מחזות שכתב ועיבד והוצגו בארץ: "אני דון קיחוטה", "הדיבוק", "מסעות אודיסאוס", "יונה ונער", "דון ז'ואן", "הנסיכה איבון", "שש דמויות מחפשות מחבר", "עיקר שכחתי" ו"שונאים, סיפור אהבה" ועוד רבים. חן מרצה בארץ ובחו"ל במסגרות שונות על תרגום, כתיבה, ספרות, תיאטרון ועל מסעו בין השפות ובין התרבויות.

האם היום, לאור גילך וניסיונך, יש יצירות שהיית שב אליהן ומשנה אותן – מוסיף, מסיר, גונז?
"את רומן הביכורים שלי, 'סוסי הדיו'. מסע של בחור צעיר אל חבורת שוליים ביזארית בירושלים שעוסקת בתחביב האהוב עלי מאז ועד היום – עיוות המציאות באמצעות מילים. הרומן הזה נפתח אצלי רק אם הוא נופל מהמדף. עם זאת, הוא תעודה מדויקת לתקופה בחיי וביצירתי, ואני שומר לו מקום חם בלב. קרה שתיאטראות ובתי ספר לתיאטרון העלו מחזות שכתבתי או תרגמתי בשנית – ובמקרים כאלה אני עורך שינויים. זה קשור לאופי אמנות התיאטרון, הדורשת תמיד חייט שיקצר, יצר, ירחיב ויתקין את שלמת הטקסט למידות ההפקה, הבמאי והשחקנים".

וכשאתה סוקר את עצמך של העבר ומבקר אותו, זה לא מעורר בך תמיהה שמא גם היצירות שאתה מוציא עכשיו תחת ידך ייראו אחרת בעיניך בעוד עשר שנים?
"אני לא חושב על זה בכלל. כיוצר, אני כותב כי אני צריך, זה מרגיע ומלהיט אותי בו זמנית וזהו. לפעמים כשאני מטייל במחשבות אני מקווה איפשהו שבעוד עשר שנים איזה נער או נערה אלרגים יתגרדו בחנות ספרים משומשים כשהם גוהרים מעל דפי ספר שלי, ממש כמו שאני מתגרד על שורות סופרים מתים וזרים. אבל אני ממילא לא אדע זאת. ספרות היא עניין שבחושך, בין אדם לספרו. ולכן גם תאריך התפוגה של הספרות תלוי בקורא יותר מאשר בכותב. מספיק זוג עיניים כדי שסיפור כתוב יתחיל לנוע ולרחוש. במחזאות העניין שונה במעט – המחזה הוא נימפומן אקסהביציוניסט, הוא מתקיים על אורגיות בין שחקנים לקהל ומבקש פומביות. ולכן מחזאי משווע למתווכים – במאי, מתרגם, שחקנים. לשמחתי זכיתי להיות חלק מלהקה ב'גשר', ובשמונה השנים האחרונות דברים שאני כותב עולים על הבמה כמעט מיד ואין לי זמן להביט אחורה".

קרה שנקשרת לאיזו דמות או מחזה עד כדי כך שרצית לדעת מה יהיה עתידם?
"לא. אני חותך עבר. אנטי־נוסטלגי. מי שמסתובב סביבי הן תמיד דמויות שמחפשות מחבר. אלה שכבר מצאו אותו פחות מעניינות אותי. כשכתבתי על חסרי בית בסיפור 'שחפנים' בקובץ 'תל של אביב', הם היו הדמויות שהיו לי בראש והם השפיעו מאוד על ההתנהלות שלי. יכולתי להרים בדל סיגריה מהרצפה ולעשן כדי לבדוק את הטעם וכולי. מרגע שסיימתי את הסיפור – זה נגמר בינינו. התקלחתי ושלום".

ככה? ברגע אחד?
"אני משתדל להתרחק מפאתוס הנצח, אני לא מנציח ולא מונצח. הכתיבה היא כי עכשיו צריך. צריך להוסיף לעולם דברים, צריך לנסח מחשבות, צריך להמציא לעצמך חברים, לתקן וגם לקלקל. אני יכול רק לומר עוד שיש משהו בתיאטרון שקשור באופן חזק בילדות, המשחק הזה בכאילו הוא ילדותי באופן קיצוני, והעובדה שאנשים מבוגרים נפגשים כל יום ומשחקים בו ואחר כך עוד זקוקים ל־900 איש מדי ערב שיביטו בהם לפעמים באמת מפליאה אותי. אבל יש גם משהו דתי בזה, התיאטרון הוא גם בית כנסת שבו נושאים תפילות וחוזרים עליהן מדי ערב".

"מרגיש לי בית"

כיום משמש חן כדרמטורג בתיאטרון גשר. כשאני שואלת אם יש בבחירה בתיאטרון יצרי כמו גשר איזה קשר לעזות שיש באמת שלו, הוא משיב: "לא חושב שיש איזו עזות באמת שלי, בשיא הכנות. גם לא בטוח שכמות השקרים לא עולה על האמת. בגשר בחרתי כי אריה (יבגני) רוקח כישופים והשחקנים מרגשים אותי עד דמעות".

ניסית תיאטראות אחרים? איך הגעת דווקא לגשר?
"לפני גשר עבדתי במלנקי במשך שמונה שנים. עבדתי עם איגור ברזין ועם שחקנים נהדרים. יצא לי לעשות פרויקט אחד בחאן. לגשר הגעתי תחילה כמורה לעברית ומדריך טקסט, אחר כך הציעו לי לתרגם ואז להיות דרמטורג הבית. אני אוהב את גשר, אני גאה בו ומרגיש בו בבית, אבל אני לא מתנשא לרגע על תיאטראות אחרים. ראיתי הצגות מעולות בארץ, יש במאים מצוינים ושחקנים אדירים. את חלקם הבאנו ונביא לעבוד איתנו בגשר. לי אישית, בתור בית, זה התיאטרון המתאים ביותר כרגע".

ומה עם פופולריות, מסחריות, סלביות?
"פופולריות מעולם לא הייתה ערך בחיי".

אבל זה אנושי לרצות להיות נערץ, אהוב ומוכר, לא?
"להיות אהוב או מוכר זו לעולם לא מטרה".

מה כן? מה הערך החשוב ביותר שעליו גדלת?
"זה אולי יישמע בנאלי אבל הערך הוא 'דמיין'. Imagine. זה יציל אותך משיעמום. זה גם מה שאני מנחיל לבני".

ומה דמיינת כשהיית קטן?
"אני לא באמת זוכר את עצמי בילדות. רק מגיל 12 בערך. וזה היה הגיל שבו התחלתי לקרוא. ומאז רציתי לכתוב. להצטרף לרעש של השיח האילם בין כותבים מתים וחיים. וזה מה שאני עושה היום. האם אני מרוצה? לא. אני תמיד רוצה לכתוב את הדבר הבא, לא מסופק מספיק, יש רומן שכבר כמה שנים מתעלל בי, אני כותב והוא נמחק. אולי מתישהו אצליח”.

על מה מסופר?
"שאלה קשה. כנראה על אותו נושא שאני תמיד כותב עליו. האם אפשר לחיות חיים נוספים בעודנו חיים את חיינו? חיים חלופיים לא מהווים תיקון או חילוף, אלא הרחבה. הדרך היפה ביותר לצאת למסע בעולם ובזמן היא דרך השפה. שם נמצאים החיים החלופיים”.

ומה המסע שלך?
"מסע בין גורלות אנושיים”.

בוא נדבר קצת על "דון קיחוטה". ממש התעללת בו – כלא, בית משוגעים – אין גזרות גורל נוראיות מאלו.
"רציתי לדבר על חירות, והמקום הנוח ביותר הוא הכלא. זה איש שנכלא לפני הכל בתוך הראש של עצמו, באובססיה, זה אחד שבכוח רואה ענקים בטחנות רוח. זאת דמות שקוראת בקיחוטה כמו שאנשים קוראים בתנ"ך. אבל הסיבה היא שפעם הוא קרא בו עם אישה שאהב, בדרכו המשונה. אישה שרצח. אולי הוא נכנס שוב ושוב לקיחוטה כדי למצוא אותה. העצוב הוא שהיא בכלל לא חלק מהאהבה הזאת, הוא הלביש עליה את דמות דולסיניאה. הוא מאוהב בחלום, לא בה. בית המשוגעים הוא השלב הבא. הבדידות. כשהיה בכלא, ניסה ליצור כת מאמינים בדמותו של אסיר 2, ההופך לסנצ'ו במהלך הקריאה. הכת התפרקה, איך אפשר להיות משיח בלי מאמינים? לכן השיגעון. חשוב גם להבהיר שזה לא קיחוטה ההוא של סרוונטס אלא איש בן זמננו, אינטלקטואל, שהספר הוא כמעט חפץ מאגי עבורו".

מניין ההשראה לסיפור הזה?
"יש כאן המון אלמנטים אישיים שנפגשו: הכרתי לא מעט אנשים שניסו לאמץ אותי או לגייס אותי לרעיון בפנאטיות כובשת, תמיד נשברתי בסוף וכפרתי בהם, בחלקם נאלצתי לסיים ברצח אב. זה אני כסנצ׳ו התלמיד. פגשתי נשים שהעדפתי לחלום על לאהוב אותן מאשר להכיר אותן. וברחתי לתוך ספרים עד שהמציאות הפכה טרדה שמפריעה לקרוא. זה כנראה כבר רחוק ממני יחסית, אם אני כבר יכול לכתוב על זה".

מה מגן עליך משיגעון או התמכרות?
"לפני הכל זה בסיס משפחתי חזק – הורים ואחים, שנית כמובן הכתיבה".

"לדאות מעל המציאות"

חן החל לכתוב בגיל 14. לדבריו היו אלו "אינסוף שירים מביכים, סיפורים ורומן היסטורי שהוכחד". מאז תקף את הז’אנרים בעולם הספרות מכל הכיוונים – פרוזה, כתיבה לתיאטרון, תרגום פרוזה, תרגום תיאטרון- כך שהאש והתשוקה לכתיבה עדיין נשמרת. "לתרגם רומן של דוסטויבסקי או מחזאות בשירה של פושקין, או מחזות קצרים של צ׳כוב או 'דון ז׳ואן' של מולייר זה לא כמו לכתוב סיפורים קצרים על תל אביב או לכתוב מחזה מקורי כמו אני דון קיחוטה או מסעות אודיסאוס לילדים", הוא אומר, "כך שאני לא באמת בשגרה ולא באמת משתעמם. לפעמים אני חולם לשבת בוונציה ולכתוב רק פרוזה משלי. אולי פעם. עכשיו מבקשים אותי פה, ואני אסיר תודה על זה".

אתה מרגיש איזו שליחות בכתיבה?
"שליחות זה כשמישהו שולח אותך. אף אחד לא ימות אם לא אכתוב, גם לא ירגיש דגדוג. עבודה מהסוג שאני עושה צריך מאוד לאהוב. אני מקבל דלק מהאנשים שאני עובד איתם, גם אם חלקם מתו כבר לפני 400 שנה כמו סרוונטס".

מרגיש לא שייך לתקופה הזאת?
"פעם רציתי מאוד לחיות ברוסיה של המאה ה־19, אחר כך בוונציה של המאה ה־17, אחר כך בעוד המון תקופות שונות. היום אני ממש בסדר עם ההווה, בעיקר כשאני זקוק לוונטולין. גיליתי פשוט שלא צריך לתת לתקופה לעשות אותך, אלא לעשות בעצמך את התקופה".

במה אתה מתנחם?
"מבשל. קורא. לומד שפה. נוסע. מנסה להאמין בגלגול נשמות. די סטנדרטי".

גלגול של מה אתה?
"גלגול נשמות הוא שם הקוד שלי להיסטוריה אנושית קולקטיבית. כשאני מדבר על 'היינו פה פעם', אני רוצה לקשר את החיים שלנו לחיים של כל מי שחי פה לפנינו וסבל ושמח ויכול ללמד אותנו משהו, ואני כולל בתוך כל אלה גם גיבורים ספרותיים. זה כבר עבר איזו תקופה ספציפית, נשף התחפושות ההיסטורי תם עם הנעורים, פעם רציתי למות בדו־קרב בקרחת יער ליד פטרבורג או לטייל במסכה בתעלות הגטו היהודי בוונציה או לחטוף סיפיליס בפריז של בודלר. עכשיו זה פשוט לדאות מעל למציאות באמצעות שפות ולהביט על הסביבה דרך משקפי היסטוריה".

איך לימוד שפה היא חדירה לדפי ההסטוריה? כמה שפות אתה יודע?
"אני קורא עברית, אנגלית, רוסית, צרפתית ואיטלקית. באף אחת מהן אני לא שולט כפי שהייתי רוצה. כולל עברית".

מאיפה התאווה לשפות?
"אם יש גנים בעולם, אולי זה קשור לסבא רבא שלי, מהצד הס"ט, שהיה יליד הארץ ותרגם טורקית, ערבית, עברית וצרפתית. כשאומרים מילה בשפה אחרת מתפרקים מנשק הדמגוגיה, מוכרחים ללמוד שוב לדבר כמו תינוק, וכמו תינוק מתרגשים שוב מכל מילה ומילה – שפה חדשה מחדשת את המחשבות".