גוף ההוכחות: הכוראוגרפית שתופסת באומץ את עמדת הרקדנית

"הכרתי את צביקה כשעבדתי בלהקת המחול של אבשלום פולק וענבל פינטו", מספרת בק. "כבר אז רציתי לעבוד איתו. יש לנו עניין זה בזה כאנשים, ועניין אותי להיכנס איתו לסטודיו ולחקור ברמה האינטימית והאנושית את המפגש של דמיון ואסוציאציות בגוף, שלא ספוג ביכולות ובשפה תנועתית מסוימת, אלא גוף שבא מפרקטיקה אחרת. צביקה מגיע מתיאטרון פיזי ועולם הדימויים שלו שונה, ולכן ניגשתי למפגש איתו בלי אג'נדה ברורה, אלא מתוך רצון לאתגר את היכולות וליצור שפה משותפת". 
 

בניגוד לארבע עבודותיה הקודמות, הפעם החליטה בק – זוכת פרס האמן הצעיר מטעם משרד התרבות – לא רק לבנות את היצירה, אלא גם לרקוד. "עד עכשיו לא השתתפתי בעבודות שלי, כי עניינו אותי הרקדנים שאיתם עבדתי, ורציתי לצפות בהם ולדייק את החלל מבחוץ. אני חייבת להודות שהפעם זה שונה לחלוטין, כי אין לך התמונה השלמה. מצד שני, אולי היא הכי שלמה כי אתה חווה אותה מבפנים".
 

בק (35), ילידת כפר שמריהו, היא בוגרת תיכון תלמה ילין במגמת מחול. היא החלה את דרכה בלהקת ורטיגו. לאחר מכן נסעה להולנד, לעבוד עם הכוריאוגרף ברונו ליסטופד, שם פגשה את אבשלום פולק וענבל פינטו, והחלה איתם דרך ארוכה שנמשכה 12 שנה. במהלך הזמן רקדה בלהקתם, וגם שיתפה איתם פעולה בשתי יצירות שלה, "סודאד" ו"מעצמה". "זאת הייתה מתנה, הבעת אמון ותמיכה הכי גדולה שיכולה להיות. מכל הבחינות", היא מפרגנת.

מפתיע לגלות, אם כן, שהיא בחרה לפרוש כנפיים מהבית החם וליצור לבד. הבחירה הזו מובנת יותר אחרי שמבינים את המוטיב שעומד בבסיס עבודתה הנוכחית, שגם שוברת את התבנית המוכרת שלה.
 

האם יש לנו עסק עם בחורה אמיצה שלא פוחדת משינויים?
"תודה שאת אומרת את זה", היא מגיבה. "אני מרגישה שאני משתחררת מעבודה לעבודה, ומבינה יותר, מזהה תבניות ודרכי עבודה שמעניינות אותי ומשתכללת, כמו כל כלי שאתה רוכש ומתאמן עליו".
 

כמי שמתייחסת לגוף ככלי, היא הבינה די מהר שהרצון שלה ללמוד באוניברסיטה פילוסופיה וקולנוע לא בדיוק עולה בקנה אחד עם תחושותיה הפיזיות. "הייתי יושבת במשך שעות, מקשיבה להרצאות וקוראת חומר, אבל הבנתי שהמצב הזה לא טבעי לגוף שלי", היא אומרת. "אני לא מצליחה עד היום לעשות משהו אחר. בסופו של דבר, הריקוד הוא שפת האם שלי, כלי הביטוי הכי מלא שיכולתי למצוא, ואני נהנית ממנו".
 

כשאני שואלת אם קשה להיות יוצר בתחום המחול מבחינה כלכלית, היא לא מהססת לפני שהיא משיבה "בוודאי, זה כמעט בלתי אפשרי". לדבריה, העובדה שהיא נתמכה על ידי מפעל הפיס, מנהל התרבות ומרכז כלים בבת ים סייעה לה להמשיך ולהשקיע משאבים ביצירה ולא בבירוקרטיה. "צריך המון מזל לגייס משאבים", היא מודה. "לפעמים נראה שלנהל את כל העניין זה עוד משרה מלאה. צריך לעקוב אחרי הקרנות, להגיש בזמן ולהיות בקשר עם גופים שונים. אני חייבת להודות שאיכשהו, הצלחתי בדרכים שונות להנדס תהליכי יצירה ארוכים, שנמשכים כמעט שנה וחצי". 
 

בק מציינת שהמחסור במשאבים כלכליים מונע מכוריאוגרפים רבים בארץ ליצור עבודות קטנות ומינימליסטיות לרקדן אחד או שניים, במקרים נדירים לשלושה רקדנים. "תנאי הקיום משפיעים על העבודה, אין ספק", היא מבהירה. "יש כל כך הרבה כישרונות טובים בארץ". 

W by Talia Beck, 9.1, מוצאי שבת, 20:30, מרכז כלים למחול, בת ים