שלום כורם מרבה לחייך, משהו שלא אופייני לבוגר מערכת הביטחון, שב־2006 יצא לגמלאות בדרגה מקבילה לאלוף משנה בצה"ל. כורם, בוגר בית הספר למשחק "הדרך" וסדנת משחק מול מצלמה אצל רותי דייכס, כבר שיחק בתפקידים קטנים ב"חמישה גברים וחתונה", "רמזור", "עספור", "נויורק", "הבורר", "30 שקל לשעה", "השוטר הטוב" ו"מנפאואר". עכשיו הוא משחק בתיאטרון יפו במחזה "זיכרון בנסיגה".



"כשהייתי בכיתה י"א, אבי נפטר מסרטן. דודי, אחי אמי, פרש עלי את חסותו", מגלגל כורם את חלום השחקן לאחור ומשחזר. "הוא עבד כפועל במה בהצגות של גיורא גודיק, ונהג לקחת אותי להצגות. אחרי שהוא היה גומר את העבודה, הוא היה לוקח אותי לבילוי יחד עם חבריו מאנשי התיאטרון. בזמן ההצגות ישבתי עם השחקנים מאחורי הקלעים ודיברתי איתם. אני זוכר במיוחד את יוסי בנאי לבוש בדמותו של הוצמח במחזמר 'המכשפה', שאיתו שיחקתי דמקה.

יוסי היה עולה לבמה, אומר כמה רפליקות וחוזר אל מאחורי הקלעים להמשיך את המשחק. איש מצחיק ומקסים.באותה תקופה החלטתי שכשאשתחרר מהצבא אלך ללמוד משחק. אחרי שנה התגייסתי לצה"ל, לשריון. מלחמת יום כיפור תפסה אותי בסוף קורס קצינים. השתתפתי בקרבות בסיני, ולאחר מכן ברמת הגולן במובלעת הסורית. בתום שלוש וחצי שנות שירות, עמדתי להשתחרר. אורי אור, מפקד חטיבה 7, שאל אותי מה אני הולך לעשות אחרי השחרור. עניתי לו שאני הולך ללמוד משחק. הוא נזף בי ואמר שהולכת לפרוץ מלחמה נוספת, שאין מספיק קצינים מנוסים לפקד על הפלוגות, ושכנע אותי לחתום קבע לתקופה נוספת. ככה זה נמשך ונמשך יותר מ־40 שנה".
 
אבל על החלום הוא לא ויתר: "כשיצאתי לגמלאות בדצמבר 2006, היה לי ברור שאני הולך ללמוד משחק. הרגשתי שיש לי כישורים לזה, והתחלתי לחפש בתי ספר למשחק. מהר מאוד התברר לי שאף בית ספר למשחק לא מעוניין בתלמידים מבוגרים. במהלך חיפושי הגעתי לאייל כהן, הבעלים והמנהל של בית הספר 'הדרך'. סיפרתי לו על החלום ללמוד משחק, והודיתי שבעצם אין לי שום ניסיון בהופעה על במה. אייל אמר שלא יוכל לקבל אותי ואין סיכוי שאוכל להסתדר מבחינה חברתית עם שאר התלמידים. התחלתי ללמוד במכינה, ושלושה חודשים אחרי, תלמידי שנה ב' התחילו חזרות להצגת סוף השנה בבימויו של ניקו ניתאי. היה חסר להם שחקן מבוגר. הם פנו אלי וכמובן הסכמתי. במהלך החזרות הוכחתי בעצם שכל הנימוקים מדוע גילי המתקדם מהווה בעיה הם שטויות. חזרתי וביקשתי מאייל להיבחן בבחינות הכניסה ואייל הסכים. התקבלתי לבית הספר וזכיתי לשלוש השנים היפות בחיי, הרבה יותר קשה מכל הקורסים שעברתי בצבא ובמערכת הביטחון. קצרות המילים לתאר את החוויה במילים".


הסביבה לא הרימה גבה על תלמיד בן 60?
"הבטחתי להם שלא תהיה בעיה  ועמדתי בדיבורי. זה היה עבורי שיעור מאלף. כשאני בא להפקה ומרגיש צורך להביע דעה לגבי האופן שעלי לבצע את תפקידי, אני עושה את זה בזהירות רבה וזוכר שאני בעצם שחקן צעיר".

המחזה "זיכרון בנסיגה" נכתב על ידי מרים בוסלמי, מחזאית טוניסאית צעירה, עורכת דין במקצועה, המתגוררת בגרמניה, שהסכימה לתת את המחזה ליונתן אסתרקין, במאי ישראלי, אחרי לא מעט היסוסים. במרכז המחזה - מערכת יחסים טעונה בין אב ובנו על רקע מחלת האלצהיימר הפרוגרסיבית שממנה סובל האב.

"אני מכיר את מחלת האלצהיימר מקרוב", מסביר כורם את זיקתו למחזה. "סימנים ראשונים למחלה התגלו אצל אמי כשהייתה כבת 65, וחוויתי עם משפחתי את הידרדרותה ושקיעתה עד מותה בגיל 82. ההיכרות עם המחלה עזרה לי להיכנס לדמותו של האב החולה".
 
כורם מספר כי "יש כוונה שנעלה את ההצגה הזאת גם בערבית. המחזה תורגם לערבית פלסטינית. את הבן במחזה מגלם השחקן אמיר עודה, בן העדה האחמדית בחיפה ואחיו של איימן עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת". 

"זיכרון בנסיגה", 19.1, שלישי, 20:00, תיאטרון יפו