דן יסעור, שר הביטחון, זקוק להשתלת לב. כמה חודשים לפני כן, עבר בכנסת ישראל חוק שהשר הוביל ותמך בו בכל לבו: יהודים לא יכולים לקבל תרומת איברים ממי שאינם יהודים. אלא שהלב היחיד שנמצא הוא לב טרי ומבטיח של צעיר פלסטיני. השר צריך לקבל החלטה, או שהוא לוקח את הלב ועובר על החוק, או שהוא מת, והלכה האופציה להתמודד על ראשות ממשלה.
זוהי תמצית "אנגינה פקטוריס", מחזה מאת מיכל אהרוני בכיכובו של דב'לה גליקמן, שיעלה השבוע בצוותא.
אהרוני, בשנות ה־40 לחייה, מתגוררת כיום במרילנד, ומדווחת ל"מעריב" מוושינגטון. בעברה עסקה בייעוץ תקשורתי ועבדה, בין השאר, עם יולי תמיר כשהייתה שרת הקליטה. במקביל כתבה לתיאטרון, בתקווה להגשים חלום.
איך נולד המחזה?
"הרעיון למחזה צץ במהלך סדנת כתיבה בבית ליסין בהנחיית עדנה מזי"א. אמרתי את המשפט: 'שר הביטחון זקוק להשתלת לב', וכולם מסביב נורא צחקו. חודשיים הסתובבתי עם המשפט הזה בראש, ולא ידעתי לאן הולכים מכאן. לאט לאט המציאות סייעה לי. באותה תקופה היה גל של חקיקה אנטי־דמוקרטית בכנסת, השיח הפך יותר ויותר אלים, התחלנו לשנוא זה את זה בגלוי, ללא מעצורים וללא עקבות. אז התחלתי לכתוב. שלחתי את הטיוטא הראשונה לצוותא לפסטיבל הקריאה 'פותחים במה'. הוא התקבל. גייסתי קאסט מדהים לקריאה: משה איבגי, נורמן עיסא, הילה פלדמן ואלון דהן. שמעון מימרן, שמשחק בהצגה היום, ביים. כולם באו בהתנדבות. אלא שהמחזה אז לא היה מספיק טוב. היו בו אלמנטים טובים והמון הומור, אבל נדרשה המון עבודה".
אהרוני התחילה במקצה שיפורים: "התחלתי לשכתב. כל פעם מישהו אחר קרא, העיר. לקחתי מכל מי שהיה לו מה לתת. באמצע נסענו לארצות הברית בעקבות מלגת מחקר שבעלי קיבל. זה הקשה על העבודה מול השחקנים ויצר משבר, אבל החלטתי שלמרות הכל, אני רוצה שהמחזה יעלה גם בארצות הברית. זה היה רעיון מטורף. לא הכרתי אף אחד. מדובר במחזה סופר ישראלי שנכתב בעברית, אז נזקקתי לתרגום. בסוף מצאתי מפיק שרצה להעלות את המחזה. הדבר המוזר הוא ש'אנגינה פקטוריס' רץ בשיקגו חמישה שבועות לפני שאנחנו פותחים בארץ. זה היה מבחינתי הישג מהותי. ניצחתי את הפחד מול התיאטרון האמריקאי".
ניסית את התיאטראות הרפרטואריים בארץ?
"כן, אבל לא רצו אותו. עשינו קריאה מבוימת לחיפה וזה היה נורא לא מוצלח, וקיבלתי החלטה: אני מרימה את זה בכוחות עצמי".
איך הלך עם הדסטארט?
"הגיוס בהדסטארט הוא חוויה מורכבת. את מבקשת מאנשים כסף. זה לא לייק בפייס. זה כסף למשהו שהם לא בדיוק יודעים מה הוא. כל מיני אנשים שבכלל לא ציפיתי התגייסו למעני. הרגשתי נאהבת. זה היה מוזר, בלתי נתפס. בין התומכים בפרויקט אפשר למצוא את ענת סרגוסטי, שהייתה נציגת 'בצלם' בוושינגטון, לצד יהודה גליק שנורה על ידי פלסטיני בירושלים. כולם התחברו לחלום שלי. אורגזמה רגשית לראות את רשימת התומכים. 'אנגינה פקטוריס' אשכרה איחדה את העם".
והצלחת לגייס גם את דב'לה גליקמן.
"דב'לה גליקמן היה אחד הפייבוריטים שלי, אבל לא הכרתי אותו אישית. הוא חבר אלינו כי הוא אהב את החומרים. אחרי זה הגיעו זהר שטראוס, טלי בן יוסף ושרון פרידמן. שמעון מימרן הלך איתי לאורך כל הדרך".
עד כמה המחזה מבוסס על המציאות?
"המחזה לא מבוסס על אנשים שאני מכירה מהפוליטיקה. השתמשתי בסיטואציות שאני מכירה מהפוליטיקה, אנשים שמשנים את עמדתם בשנייה בלי להניד עפעף, נורא אמיצים בחוץ, אבל פוחדים נורא בפנים, קטנים וקטנוניים. בעיקר השתמשתי בעולם ובמציאות שבה אנחנו חיים בישראל. זה מחזה נורא ישראלי. הוא עלינו והוא אנחנו, אבל הוא נוסע בקווים מקבילים למציאות, לא רודף אחריה ולא נצמד אליה בכוח".
"אנגינה פקטוריס", 20.1, רביעי, 20:30, צוותא, תל אביב