בימים אלה מוצגת בבנייני האומה בירושלים תערוכת “זאב שחור” – תערוכת צילומים חדשה של הצלם הוותיק והמוערך אילן בשור. בתערוכה, שאצר ערן ליטוין, חושף בשור צילומים בהם תיעד מוזיקאים ישראלים בשחור־לבן משנות ה־90 ועד היום, וחלקם נחשפים לראשונה בתערוכה. בין המצולמים: יוסי בנאי ז"ל, שלמה גרוניך, יוני רכטר, אפרים שמיר, שלמה יידוב, אהוד בנאי, רמי פורטיס, ברי סחרוף, דני ליטני, ירמי קפלן, ארקדי דוכין, עברי לידר, אביב גדג', אסף אמדורסקי ועוד.
"התחלתי לצלם אמנים כחלק מעבודתי המסחרית: שערי מגזינים וכתבות, כרזות להצגות ובעיקר עטיפות של דיסקים", הוא אומר. "כל אחד ואחד מהאמנים בתערוכה הוא דמות משמעותית מאוד במוזיקה ובתרבות בארץ. אני אוהב את האינטראקציה עם המצולמים ועם אנשים יוצרים במיוחד, מהם בדרך כלל גם באה ההשראה. יש אצלי בסטודיו פסנתר וגם גיטרה, כך שאני נהנה ממופעי אנפלאגד אינטימיים".
במה מתאפיינים התצלומים שלך?
"הפורטרטים שלי מאופיינים בפשטות ובניקיון ויזואלי, שמציב את המצולם במרכז ההתעניינות של הצופה. הצילום הוא אינטימי מאוד, ישיר ומשתדל לראות את הנשמה, האישיות, הרגש והתחושה של המצולם באותו הזמן. אני נמנע מפירוטכניקה או אפקטים מיוחדים".
איך מתרחש סשן הצילום בדרך כלל?
"הצילום עצמו הוא די קצר. מתוך מפגש של שלוש עד חמש שעות, הצילום נטו יכול להיגמר בחצי שעה. אבל מתנקזים בו לימודים, הרבה שנים של ניסיון, הרבה ספרים שקראתי, סרטים שראיתי, תערוכות, טיולים בעולם וכמובן אין סוף דימויים שאני נחשף אליהם".
זיכרונות מיוחדים?
“היה מצולם שלא אנקוב בשמו שגיליתי בו פן נוסף של אדם מאוד נדיב ואנושי שריגש אותי. בעודנו משוחחים לפני הצילום נכנסה מוכרת הסנדוויצ'ים שמסתובבת בין המשרדים. אני קניתי סנדוויץ׳, הוא קנה שניים. כעבור כשעתיים ראיתי שהוא לא נגע בהם. לשאלתי למה הוא לא אוכל הוא ענה לי שהוא בדיאטה, והוא קנה אותם רק בשביל פרנסתה של המוכרת. כך, בצניעות, בלי לרוץ לספר לחבר'ה. זה היה מקסים".
יוסי בנאי
"רק לשמוע את יוסי בנאי אומר 'בוקר טוב' בקולו המוכר והמיוחד בהגיעו לסטודיו... איזה אדם ואמן ענק. הפגישה איתו והצילום שלו היו חוויה מיוחדת ומהנה שאנצור בלבי תמיד. מסוג האמנים שאתה מת עליהם, שלא פגשת אותם מעולם, וכשהם מתים, יש לך חלל, גם אם לא הכרת אותם אישית. צילמתי אותו לקראת מופע שעשה לטורים של דורון רוזנבלום שהתפרסמו ב’הארץ’. בזמנו איגדו את כל הטורים ועשו מהם מחזה. וזה היה השיח בינינו, והייתי במופע. אני לא מעריץ אנשים, אבל הערכתי מאוד את האדם הזה, וחבל שאין הרבה כאלה. אחרי שצילמנו התקשרתי למעצב שיער שיבוא לעבוד איתי, ומישהו ענה במספרה במין קול עמוק, וזה היה במקרה יוסי בנאי עונה בקולו הייחודי, ואמר לי ‘מה, אתה לא מזהה מי זה?’”.
רמי פורטיס
"לרמי פורטיס היה דימוי של רוקיסט/פנקיסט מאוד פרוע, ואפילו כינו אותו אז 'פורטיס המשוגע'. ואז נכנס לסטודיו איש נעים הליכות, שקט, צנוע ומאוד ממושמע. זו אחת ההפתעות הבודדות שהיו לי".
ברי סחרוף
"ברי סחרוף זכה בצדק לכינוי נסיך הרוק הישראלי. אי אפשר להתעלם מהכריזמה האדירה שלו לצד השקט והענווה שלו. הוא לא נכנס עם רוח וצלצולים לסטודיו, אין הצגה. בן אדם נכנס, וכמו שאומרים, 'יש עליו'. הוא חברותי וידידותי, אבל הוא לא עט עליך ומחבק אותך, יש לו מין הילה כזאת. נסיך לכל דבר, אבל לא מתנשא".
ארקדי דוכין
"ארקדי דוכין היה מאוד ביישן. עצימת העיניים לא הייתה מתוכננת, אבל בדיעבד זה הפריים שאהבתי יותר. ארקדי מביט אל תוך נפשו פנימה. לא הכרתי אותו קודם, זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו, כשהוא היה צעיר יחסית".
אסף אמדורסקי
"למרות שזה היה מזמן (ב־96'), אני זוכר שמאוד התרשמתי מהיופי המיוחד של אסף אמדורסקי ומהשבריריות שבו. רזה נורא, שיער ארוך, עצמות לחיים גבוהות, שקט מצד אחד ושר ברוקסן מצד שני. הז’קט, החולצה הלבנה, הכלב והסיגריה... זה אחד הצילומים שאני מאוד אוהב”.
יוני רכטר
"את יוני רכטר צילמתי מספר פעמים, בהקשרים ובהרכבים שונים, כמה פעמים לבד, פעם־פעמיים עם עלי מוהר ועם כוורת לקראת האיחוד האחרון. הוא קצת מזכיר את בנאי מבחינת הרגש שלי אליו, יש בו מין צניעות שלא תואמת את כישוריו. הוא לא גאון מבחינת טירוף, אבל הוא אנושי מצד אחד וגם חתן פרס אקו”ם מצד אחר, ועשה המון דברים מגוונים מג’אז ועד פופ. הוא גם עושה מוזיקה למחזות בתחומים שונים. הוא שקט ולא בולט יותר מדי. נוכח, אבל בשקט שלו. כשצריך אומר, כשלא צריך לא אומר. הוא איש מיוחד, ויש לי אליו הרבה הערכה ויראת כבוד".
עברי לידר
"עברי לידר הגיע להצטלם מעט אחרי צאת אלבומו הראשון 'מלטף ומשקר', ממש בתחילת דרכו. בתי סיפרה לי שבהופעות שלו הוא אכן מלטף את עצמו, מה שגרם מן הסתם להתרגשות גדולה. היה זה טבעי בשביל שנינו לביים משהו ברוח שם האלבום והמופע, ולא היה משהו שהוא לא היה מוכן לעשות".
אהוד בנאי
"עם אהוד בנאי הצילום היה תוצאה של פגישה שנייה או שלישית שלנו. כבר הכרנו והכל זרם. אהוד ניגן ושר ניל יאנג, וסחף אפילו אותי להצטרף לפזמון של Helpless. אני צילמתי אותו מנגן, שר, והיה קטע כזה של כיף טהור. זו מוזיקה שאני גדלתי עליה, אנחנו בני אותו גיל בערך".
שלמה גרוניך
"זכיתי לצלם את שלמה גרוניך מספר פעמים, ותמיד המפגש היה מלא אנרגיות חיוביות, יצריות ויצירתיות. יש לגרוניך אנרגיות של נער, מה שאין להרבה אנשים בגילו. יש לו ראש קצת סוריאליסטי, פסיכדלי, יש לו אנרגיות של אלתור והמצאות, והוא מין גאון כזה, יש לו מין התפרצויות של גאונות”.