עם, כשהיינו קטנים, היו קוראים לתקופה המשתרעת בין נובמבר למרץ חורף. ויום שהיו בו גשם, רוח וטמפרטורות נמוכות כונה בפשטות “יום חורפי". אלא שמאז חלה הידרדרות מטורפת במזג האוויר. עובדה. כבר אין סתם יום חורף, יש “סערה". והעונה ההיא, שתקועה בין הסתיו והאביב, הפכה למצבור מאיים של סופות מחרידות, המגיעות משלל אתרים קפואים ברחבי העולם. בילדותי היה בינואר קר בחיפה. היום יש שם חזית סיבירית. תפתחו עיתונים, אתרי אינטרנט או סתם אוזניים, כדי להקשיב לאחרים. כו־לם מדברים על הסערה. היא הגיעה. והיא איומה ונוראה. אלוהים אדירים, יש רק תשע מעלות בתל אביב!
כל זה, כמובן, מגוחך עד מאוד. בניו יורק - טבור העולם - התרחשה השבוע סערה מטורפת, שגרמה לראש העיר שלה להודיע לתושבים: “הישארו בבית ושמרו על עצמכם". ואילו בישראל, מדינה שמזג האוויר הוא הדבר היחיד המתקרב אצלה ל"נורמלי", מיליוני אנשים מביטים באימה בחזאי, המכריז בדרמטיות על הסופה הקרבה. בייחוד כשהוא שולף את נשק יום הדין: “אפשרות לשלג בירושלים". הא, האימה. מיד עוברים לתמונות של מפלסות שלג, העומדות בכוננות מלחיצה, וקאט לפרצופו המחויך של ניר ברקת, המבטיח שירושלים תישאר לנצח מחוברת. לרשת הכבישים, הכוונה.
בפועל, אירוע שלג משמעותי בירושלים מתרחש פעם או פעמיים בשנה. והרוב המוחלט של תושבי ישראל מתגורר באזורים שאינם חווים כלל תרחישי מזג אוויר קיצוניים. מקסימום, סגירה של נתיבי איילון לכמה שעות. אבל כל זה לא מונע מאיתנו להיבהל כל פעם מחדש, לעמוד בתורים ארוכים בסופר כדי “להיערך לסערה" ולהתבצר בבית עד יעבור זעם.
ולמה? כי אנחנו מכורים לאיומים. כי אנחנו חיים במדינה שההפחדה הפכה לחלק בלתי נפרד מההוויה שלה. כי יש קו ישיר וברור בין הלחץ מסערות לבין הפחד מהפצצה האיראנית. או מהשפעת “החדשה" של החורף. או מהערבים, הנעים באוטובוסים לקלפיות.
ראש הממשלה הכמעט נצחי שלנו הוא רב אלוף בהפחדות. יודע תמיד מתי לשלוף את קלף האיום. לא שלו, חלילה, על אויבינו, אלא להפך. שלהם עלינו. ו"הם" אינסופיים. האיראנים, חיזבאללה, חמאס, אבו מאזן, שוברים שתיקה ודורית רביניאן. כולם קמים עלינו לכלותנו. זה רק עניין של זמן עד שגם לברון ג'יימס ועוזר המאמן שהפך למאמן, זה עם השם המצחיק, ייתפסו גם הם כאיום על עצם קיומנו.
ביבי לא המציא את השימוש בהפחדות כקלף מנצח. זאת טקטיקה מקובלת באין ספור משטרים לאורך ההיסטוריה. אבל דומה שאצלו היא עובדת שעות נוספות. גם כי - על פי דיווחים זרים - מדובר באדם שהחרדות אינן זרות לו. אבל גם היות שמדובר בעם הנתון בהיסטריה תמידית.
תראו איזה אבסורד. דווקא בתקופה שבה התרבות המזרחית הולכת ותופסת את המקום הראוי לה, כולנו התחלנו להתנהג כמו ניצולי שואה. אכלו ושתו, כי מחר יגיע איש הגסטפו. או חזית קרה מסקנדינביה. החרדה הזאת באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים. כל הורה מכיר, למשל, את האימה מתכתובות הוואטסאפ של הילדים. הורים בוחנים כל הברה בטלפון הנייד, שאותו גנבו לרגע מהילד, כדי לאתר סימנים של התעללות מינית/חרם כיתתי או סתם אינדיקציה לשימוש בסמים קשים, או הריון בלתי מתוכנן. ברגוע.
על המצע החרדתי הזה, לא פלא שלעולם - או לפחות בדור הנוכחי - לא נאמין לאויב שלנו, גם אם יצהיר על נכונותו לעשות שלום. ולחלופין, לא נניח לניסיון האינסופי שלנו למנוע מאיתנו להיכנס לחרדה בפעם הבאה שבה ידברו על “סופה". גם אם הסופה האחרונה התרחשה רק לפני שבוע, והולידה טפטוף קל.
ומה הכי מעצבן? שזה אפקטיבי. שמנגנון ההפחדה הארור הזה פשוט עובד. אני עוד זוכר, במעומעם, שפעם, כשעוד קראו לעונה הזו סתם “חורף", ממש חיבבתי אותה. לא מזיעים, מתלבשים יפה, הכל ירוק בעיניים. אירופה. אבל היום אני שוכב מתחת לשמיכה, מקשיב לגשם הדופק בחלון וחושב על רכבות מושבתות, רחובות מוצפים ונהר הזורם באמצע הסלון. וכמובן, על החיים עצמם.