אם תרצי: רננה רז מעלה מופע חדש ופוליטי על הפרשה שהסעירה את המדינה

"השימוע" מתנהל כשארבע דמויות מתכנסות סביב שולחן ישיבות בחדר לבן וקר, מאחורי דלתיים סגורות. כל הדמויות כיכבו בדרמה שהסעירה את הציבור הישראלי בתחילת 2014, כשאדם ורטה, מורה למחשבת ישראל ב"אורט טבעון", זומן לשימוע שלפני פיטורים בעקבות מכתב ששלחה תלמידתו, ספיר סבח, לשר החינוך דאז גדעון סער, ובו טענה כי הוא מבטא בכיתה "דעות של שמאל קיצוני" ו"יוצא נגד המדינה".

חומרי הגלם של הדרמה הזאת כמו נלקחו ממיטב הקלישאות של שחור ולבן: נערה מול גבר, ימין מול שמאל, מזרחיות מול אשכנזיות, תלמידה מול מורה. סוגיות של פוליטיקה, חינוך ודמוקרטיה נמזגו לתוך העלילה והניבו תגובות אוטומטיות של המאזינים - כאילו נכתבו כולם על ידי מחזאי מנוסה.

ארבעה שחקנים (אמיתי בן יעיש, עופר עמרם, נעמי פרומוביץ' ורז) משמיעים את שנאמר באותו החדר - אך לא מציגים אותו. כשהם חובשים אוזניות, ישמעו השחקנים את הקלטת השימוע המקורי, ויחזרו על המילים ללא שהות, בפעולה הדורשת ריכוז ולא מאפשרת התכוננות, אפיון של הדמות או הזדהות. השמיעה של הטקסט מחדש - בקולות חדשים ובווריאציות שונות - מנתקת את הטקסט מהקשרים אוטומטיים ודעות קדומות, חושפת את רבדיו הרבים, ומייצרת רגע טהור של הקשבה חדשה לאימה שיורדת על הארץ.

אחרי שנים של פלירטוטים עם העשייה הפוליטית־חברתית, את יוצאת בריש גלי עם אירוע פוליטי מובהק שעשה המון רעש וכותרות. למה דווקא עכשיו?

"בחרתי לעסוק בחומר הזה, קודם כל כי מצאתי בו עניין אמנותי רב. אני מאמינה שזאת צריכה להיות המוטיבציה לכל יצירה אמנותית. יחד עם זאת, המלחמה האחרונה בקיץ 2014 גרמה לי למחשבות ותהיות רבות על יחסי הגומלין בין אמנות לחיים. באיזה אופן אמנות יכולה וצריכה להשיק למציאות שאנו חיים בה. אני חושבת שהלך הרוח הזה הוביל אותי לרצות לממש את הרעיון שהיה לי לגבי הפרשה הזאת. בנוסף, ביצירותי הקודמות, בין אם הן היו פוליטיות - אם לאו - תמיד היה גרעין סיפורי אנושי, ומהבחינה הזאת פרשת אדם ורטה היא סיפור מאלף של אדם מול מערכת".

"השדה התרבותי הוא עוד אחד משדות רבים בחברה הישראלית, המופקר על ידי הממשלה הנוכחית. בכל פעם שהכותרות עוסקות ביוזמות החקיקה ההזויות של מירי רגב ובקמפיינים בזויים של אם תרצו, זה עוד יום שבו אנחנו, אזרחי ישראל, לא תובעים מממשלת ישראל לקחת אחריות על המחדלים העצומים שמשתוללים פה, וקורעים את החברה שלנו לגזרים: טרור ברחובות, מתווה שוד הגז, הפרטה פראית בכל תחום בחיינו, מערכת חינוך כושלת, יחס מחפיר לניצולי שואה, משטרה מושחתת. היריעה באמת קצרה מלהכיל".

"אחת מתכונות האמנות היא היכולת שלה לעודד חשיבה ביקורתית ומורכבת. ברור לי לגמרי מדוע שלטון פשיסטי תמיד חש מאוים על ידי אמנים ואמנות. כי האמנות מסמנת דרך חשיבה שונה ומעבירה את מרכז הכובד לאדם. לכן גם אם ההשפעה של אמנות על המציאות לא מיידית, היא מחלחלת, כמו האמת, באטיות. היא מציבה אלטרנטיבה בעצם קיומה, ואפילו אם קיומה של אלטרנטיבה היא תיאורטית בלבד - יש תקווה. אם יש דבר שכל כך חסר במציאות הישראלית, זאת תקווה. לכן, מבחינתי, דרך היצירה שלי אני מסוגלת לברוא מרחב אחר, שמזמין אנשים לחשוב. אני רואה בזו זכות וחובה שברצוני לממש".

"היה לי ברור שאני לא רוצה ליצור הצגה שבה יושבים בחושך, עם שחקנים שמציגים פרונטלית. רציתי לאפשר לאנשים חוויה מסוג אחר. לתת להם הצצה כאילו הם נקלעו לאותו 'שימוע'. לכן יש חשיבות לסידור החלל ולאופן שבו ישבו האנשים. העובדה שמכל זווית הצופה זוכה לראות משהו אחר משקפת גם את הרעיון של הגישה לטקסט עצמו. כשנקודות המבט והשקפות העולם השונות של הדמויות המעורבות מאפשרות לצופה לא לשפוט אותם רק לפי המראה שלהם".

"אנשים חווים חוויה מאוד חזקה. זאת פרשה מסעירה ומטלטלת, כך שאם אתה באמת מתוודע לכל פרטיה, אני מאמינה שזה משפיע מאוד - כאדם, כאזרח, כתלמיד או כהורה לילדים. לפני כמעט שבועיים התבשרתי שגם אני ברשימת 'השתולים' של אם תרצו. רשימת הזהב שאני גאה להיות חלק ממנה. אם תרצו זה ארגון כזה בזוי, כך שאם הם סימנו אותי, זאת בשבילי תעודת יושר".

"המגמה מדאיגה. ברור שההידרדרות עקבית, ולכן היא לא טעות - היא מדיניות. מבחינה אובייקטיבית יש כל הסיבות להיות מודאגים ומיואשים, אבל אני מאמינה באנשים הטובים שקיימים כאן, ויודעת שנעשים פה בכל יום מעשים אדירים שחושפים את גדולתה של רוח האדם. מעשים של חמלה, ערבות הדדית, נדיבות ויושר. אין לי ספק שלצד כל העוולות שמתרחשות פה, יש מסה רצינית של דברים טובים, גם אם אנחנו לא קוראים עליהם בעיתונים, או שומעים אותם בחדשות. אני מאמינה שיום אחד יבוא מנהיג ראוי שידע לחזק את הטוב הזה ולהטות את הכף". 

"האופציה להגר מפה אף פעם לא קסמה לי. כצאצאית של מהגרים, לא הייתי רוצה להיות זרה בשום מקום, טוב ככל שיהיה. אני מחוברת באופן עמוק למקום הזה, לתרבות, לשפה ולהיסטוריה. השאלה הזאת קצת מלחיצה אותי. אולי אני מדחיקה".