פרידה מהשחקן יוסי גרבר, "הצעיר הנצחי" של הקאמרי

תוגה עמוקה ירדה שלשום (שישי) על עולם התרבות הישראלי עם דבר מותו של יוסי גרבר, מהשחקנים המרכזיים של תיאטרון הקאמרי זה יובל שנים, בגיל 82. שלושה ימים קודם לכן הובהל גרבר לבית החולים במצב שהוגדר כאנוש לאחר שלקה בשבץ מוחי קשה. ארונו של גרבר יוצב היום (ראשון) בשעה 11:00 על בימת אולם קאמרי 1 וכעבור שעה ייערך במקום טקס אשכבה לזכרו. הלווייתו תיערך בשעה 15:00 בבית העלמין האזרחי מנוחה נכונה בכפר סבא.

נשיא המדינה ראובן ריבלין פרסם הודעת אבל בשמו ובשם רעייתו נחמה על מותו של גרבר, משחקני התיאטרון האהובים במדינה, שגם ייזכר תמיד כ"תמרי הנגר" מהטלוויזיה. “יוסי גרבר הנפלא הכניס כל כך הרבה חום וניגון לחיינו”, כתב הנשיא בהודעתו, “אדם מוכשר ורב פעלים שהוביל אותנו לקסם המשחק בשנים רבות של חיינו במקום הזה. תודה לך, יוסי, תהיה איתנו תמיד”.

יו”ר אמ”י, איגוד האמנים, יעקב מנדל, הגדיר את גרבר “שחקן נדיר במחוזותינו” והוסיף: “דמותו תחסר מאוד על הבמות ועל המסכים. יהא זכרו ברוך”. הקאמרי, תיאטרון הבית של גרבר שבו שיחק עד יומו האחרון כמעט (וגם היה כ־30 שנה חבר מועצת הנאמנות שלו), הוציא הודעה לא שגרתית שלפיה הוא “המום וכואב על מותו בטרם עת של השחקן יוסי גרבר”.

“פטירתו של גרבר היא הדבר הכי לא מתאים למי שהיה צעיר נצחי - הן כשחקן הן כאדם”, הגיב, כשהוא “אפוף עצבות נוראה”, כדבריו, הבמאי עמרי ניצן, המנהל האמנותי של הקאמרי. “גם בגילו היה יוסי החבר הכי צעיר של השחקנים הצעירים ונקטף לפתע מהבמה בעודו משחק בהצגות ‘כולם רוצים לחיות’ ו’אופרה בגרוש’. גרבר היה אישיות נדירה, שייזכר עם תאוות התיאטרון שלו, שהייתה משולבת אצלו עם תאוות חיים. כבמאי, היה נפלא לביים את יוסי, פרטנר מושלם בעבודה בתיאטרון”.

רומן עם עולם המחול

“אני לא שחקן, אני לא רוצה להיות שחקן ובכלל אין לי יומרות כאלה; אני רק רוצה לספר את הסיפור שלי”, כך העיד על עצמו יוסי גרבר לפני תריסר שנים בהצגת “האישה בשחור”, שבה כיכב בתפקיד עורך הדין ארתור קיפס. ברדת המסך מדי ערב הוא בוודאי צחק על דברים אלה, כי גרבר היה בכל מהותו ובכל ישותו "הכי שחקן" שאפשר להעלות על הדעת, עוד מאז גדל כילד זהוב תלתלים בשכונת מחלול, על שפת ימה של תל אביב.

לעתים דומה היה שכל חייו של גרבר לא היו אלא הצגה אחת גדולה. במלאת לו 80, לפני שנתיים וקצת, חזרנו - בדירתו גדושת האווירה, סמוך לערש הולדתו - אל התחנות שעבר מאז. “גדלתי בשכונת עוני שהייתה עשירה בתרבות, ובצריף שלנו היו פסנתר וספרייה עם ספרות רוסית מתורגמת וכתבי ברל כצנלסון, והסדרן סמוטריץ’, חבר של הורי, היה מפלח אותי להצגות ולסרטים בבית העם”, סיפר אז.

המסע של גרבר החל בתיאטרון הילדים במתנו, שהקים א"א אנסקי. אך סמלי היה שגרבר, שובב בלתי נלאה, חנך בגיל 12 את קריירת המשחק שלו בתפקיד הנסיך רוע־פרוע בהצגת “הרפתקאות הנסיך עומר” וכעבור שנתיים כבר הוקפץ להצגת “בפרברי ניו יורק”, שהועלתה באהל. במקביל הפגין את כישורי המשחק שלו בתסכיתי “קול ירושלים” המנדטורי ורקד עד שקרע את המניסקוס בסטודיו של מיה ארבטובה. הוא, הארטיסט חולה הרדיו כעדותו, נשלח לרקוד כדי לחזק את רגליו שהתעקמו בגלל המזון הדל בתקופת מלחמת העולם השנייה. גרבר יצא משם כשפוט של עולם המחול ובמשך שנים הגיש ברדיו פינות בתחום.

את הכרזת המדינה זכר, אבל לא מהסיבה הנכונה. “באותו יום שישי היסטורי הייתה לנו, בתיאטרון אהל, חזרה על הצגת ‘הרשלה מאוסטרופולי’”, העיד, “לפתע הופסקה החזרה. ‘המדינה קמה!’, מישהו קרא בשמחה. הלכנו לשמוע את בן־גוריון מכריז על המדינה מרדיו שהוצב באחת המרפסות. אגב כך גנבו לי את האופניים”.

לאחר שירות צבאי במודיעין ולימודי משחק בניסן נתיב, שהכיר בבמתנו, הפך למפוטר סדרתי מכל התיאטראות. “המעבר מילד כוכב בתקופת המנדט לשחקן מבוגר היה קשה בשבילי”, התוודה, “אם ילדים כוכבים נעלמים בדרך כלל כשהם מתבגרים, משום מה אני התעקשתי להמשיך”.

שיא ההשפלה שלו בימים ההם היה כשהבמאי היי קיילוס גרם לפיטוריו מהקאמרי אגב האמירה “כשעל כף היד שלי יצמחו שערות, תהיה שחקן”. לימים, כשהפקיד בידיו את התפקיד הראשי בהצגת “בשפל” וגרבר הזכיר לו את דבריו, נרתע הבמאי המחמיר. “בובה’לה, אף פעם לא אמרתי לך ככה”, טען.

כשנמאס לו להיות מפוטר שוב ושוב יצא גרבר ללונדון ללימודי משחק בראדא, האקדמיה המלכותית. שם בין חבריו לכיתה היו דיאנה ריג, שאן פיליפס ואלברט פיני. מורם הנערץ היה ג’ון גילגוד, מגדולי אנשי הבמה הבריטים לדורותיהם. לפרנסתו שטף כלים במסעדה יהודית ושימש קריין במחלקה העברית של ה־BBC.

כשחזר מלונדון והמשיכו לפטר אותו, לגרבר נמאס מכך והוא עבר לעבוד כדייל באל־על. זה הביאו עד דרום אפריקה, שם שיחק שנתיים בתפקידים זרים. “כדי לשכנע כמפקד חללית רוסית, חיקיתי את המבטא של פינקל”, חשף.

גרבר, שבתקופת לימודיו בלונדון היה נשוי לשחקנית ולקריינית יהודית קורן, הכיר ביוהנסבורג את התפאורן ואיש תיאטרון הבובות, אריק סמית, שהיה לבן זוגו בחיים לפני שקשר את גורלו בזמר ובשחקן רפי ויינשטוק. גרבר הביא את סמית ארצה. תיאטרון הבובות שהקימו השניים - ובו שימש סמית בובנאי וגרבר תפקד בו כבמאי וכקריין מופתי - הוליך לסדרת הלהיט הטלוויזיונית “הצריף של תמרי”.

טיפים מאינגריד ברגמן

אגב כך המפוטר לשעבר גרבר החל לשחק בקביעות בקאמרי משנת 1968. “התיאטרון בשבילי הוא בית מכל המובנים”, הצהיר וסיפר כיצד הדף מאז הצעות מפתות שהומטרו עליו, “אולי זה לא מקרי שאני מתמיד בקאמרי כל כך הרבה זמן”, הסביר, “לאבא שלי השרברב לא הייתה פנסיה, וכשהוא חלה למדתי לקח לכל החיים”.

“אני אוהב לשחק עם צעירי הקאמרי”, העיד על עצמו, “הם מביאים משהו רענן ומגרדים את החלודה מאיתנו, הוותיקים, ומדביקים אותנו בעכשוויות שלהם. אצלם אין מניירות ושטיקים, בטח שאין במחיצתם דיבורים על קופת חולים והקרכצען של בני גילי”.

הוא קפץ מהקאמרי לשחק את גולאש, הסנדלר הרשע, ב”קזבלן”, סרטו של מנחם גולן, ולא נרתע מדברי הגנאי שהונחתו עליו בעקבות התפקיד. “תמיד טוב לשחק דמות שלילית”, ציין ואגב כך העיר שלא נרתע גם כשצעקו לעברו בוז וכמעט הכו אותו בגין הופעתו בהצגת “מלכת אמבטיה” של חנוך לוין. את בני הנוער הוא כבש כששיחק את דמותה של ענוגה זעפני, המורה המרשעת בסידרה "זבנג".

בין ההצגות שיחק לא מעט בקולנוע ובטלוויזיה. מהופעותיו על המסך ציין תמיד את הופעתו בדמותו של משה דיין בסדרה “גולדה”, מול אינגריד ברגמן הגדולה. “כשברגמן שמעה שלמדתי בראדא, התיידדנו ודיברנו הרבה על תיאטרון”, סיפר, “בין השאר היא נתנה לי טיפים מקצועיים כמו איך לא להרים את הגבות כשלא צריך. למרות היותה חולה מאוד עם זרוע נפוחה, היא ידעה את כל הטקסט בעל פה”.

גרבר, שעבר צנתור וניתוח לב, הובל לבמה באחרית ימיו כמעט עיוור בהצגה “כולם רוצים לחיות”. ב”הורה 79”, סרטו של אלי כהן - אחת מהופעותיו האחרונות על המסך - התארח גרבר בתפקיד של מפיק חולה. “כאן לפחות אני חי”, התלוצץ, “הרי את הצגת ‘ימי שלישי עם מורי’ גמרתי על הבמה ללא רוח חיים”.