אפרים סידון חוגג 70: "ההומור זו הדרך היחידה להישאר שפוי"

סידון, האומר זאת כשהוא מפוכח וחד כתמיד, חוגג מחר 70 שנה להיווסדו. זאת עילה נהדרת לצאת עמו למסע במשעולי חייו, הצופנים בחובם הפתעות רבות. סידון, בכל אופן – שכולם קוראים לו בחיבה פרויקה – מספר הכל.
 

סידון גדל בדירת שני חדרים בשכונה הפועלית קריית בורוכוב ברמת גן, כבנו של אחד מארבעת הסתתים שיצקו וסתתו בתל חי את פסל “האריה השואג", שעיצב הפסל אברהם מלנקוב לזכר נופלי קרב תל חי. הוא התגאה באביו השרירן, שהחזיק בכרטיס חבר מספר 19 של ההסתדרות והוריש לו מערכת של פטישים ואזמלים. אביו המפא"יניק, אברהם, לא סלח לו כשהעדיף את קן השומר הצעיר על פני קן הנוער העובד, ועוד יותר התאכזב כשהתכשיט שלו, תלמיד המחזור השני בתיכון “בליך", הועף ממנו בשביעית.
 

אתה, פרויקה?!
“כן, אני. העיפו אותי בגלל שהיו לי 180 ימי חיסורים. כמו חברי מהתנועה, חשבתי שלפרות ברפת של הקיבוץ שנגיע אליו לא יהיה אכפת אם יש לי בגרות או לא. כשראיתי שלהורי נשבר הלב לראות את הינוקא שלהם לא גומר תיכון, סיימתי אקסטרני באנקורי".
 

הוריו של סידון עבדו את המולדת, ולדבריו “לא היה להם זמן להתחתן". כשנישאו, הביאו לעולם רק את אפרים, שמודה: “אם יש משהו שגרם לי לקנא בחבר’ה, זה שהיו להם אחים ולי, ‘הבן יוחיד’ – לא. אומנם לא היה מי שיגרום לי להתחלק איתם באהבתם, אבל גם לא היה לי אח גדול, שילמד אותי לשחות, ישחק איתי כדורגל ויתווה לי את הדרך לחיים. רק אחרי המון שנים אימצתי לי כאח את חברי דני קרמן".
 

כבן יחיד, היה סידון בנדיט לא קטן. הוא, כיום סופר הילדים האהוב, מודה שכילד לא היה יכול להוות להם דוגמה. “רציתי להוכיח שגם אם אין לי אחים, אני לא מפונק, ועשיתי דברים איומים, שאני לא יודע איך אמא שלי החזיקה איתם מעמד", הוא מעיד. “הייתי חבר של הפרחחים בשכונה. כלומר הלכתי הרבה מכות, ברחתי איתם לים וכבר בגיל 10 רכבתי על אופניים עד ירושלים".
 

אם הוריו תלו בו תקוות שממנו יצמח יאשה חפץ חדש, הוא גרם להם מפח נפש. כשאביו, אשר פרט עלי בללייקה וניגן בתזמורת המשטרה הבריטית, קנה לו בגיל 6 כינור, הילד פשוט ניפץ אותו. סידון: “בגיל ההוא, גם להיות בלי אחים וגם להיות עם כינור, זאת יכלה להיות התאבדות. רק היה חסר לי ללכת במכנסיים קצרים עם שלייקס".
 

לעומת הנגינה בכינור שלא ממש עניינה את סידון, כתיבה – כן. “מגיל מאוד צעיר גילו שאני כותב כמעט הכל בחרוזים, גם מבחנים בתנ"ך", הוא מספר. “זה בא לי בקלות. חונכנו על זה שעלינו להיות חלוצים, גיבורים וליפול למען המולדת. זה מה שרציתי. סופר זה כמעט כמו להיות כנר. אבל כתבתי את החומר למסיבות בכיתה ובתנועה. כולם חוץ ממני הבינו שיש בי איזשהו כישרון".
 

אחד החברים של סידון הילד היה אברהם קריניצי, ראש העיר האגדי של רמת גן. קריניצי היה אוסף אותו ואת חבריו לשכונה אל מכוניתו האמריקאית, כדי להציג בפניהם בשוויץ את הפארק הלאומי שאז הוקם. “סידון הקטן, בוא, היכנס לאוטו!", היה אומר לו.
 

לאחר שירות צבאי בנח"ל, שהה סידון שלוש שנים בקיבוץ ניר יצחק, בנגב הצפוני. הוא לא לכלך שם יותר מדי את ידיו העדינות, ושיחק שם את לאקי בהצגת “מחכים לגודו". את כישרון הכתיבה שלו גייסו לכתיבת הטקסטים של יומני הקולנוע של הקיבוץ הארצי. ובמקום לעבוד בפלחה, היה נוסע במכונית “קונטסה" שהועמדה לרשותו למשרדי התנועה בתל אביב.
 

את המשק עזב בעקבות חברתו לגרעין ורעייתו עד היום, יפה, שיצאה ללימודים באוניברסיטה העברית. שם למד היסטוריה ותיאטרון, וחבר לב. מיכאל, קובי ניב וחנוך מרמרי בכתיבת המוסף הסאטירי של “פי האתון". ב. מיכאל הוא עד היום שותפו לכתיבה סאטירית. “כדי לעבוד בשניים, צריך לדעת לוותר על האגו", הוא משנן לנו. “אני מאמין בכך שטובים השניים מהאחד".
 

עם שלושת חבריו כתב סידון את התוכנית “ניקוי ראש", שהייתה למדורת השבט, לאחר שצברו ניסיון בהצגת סטודנטים, שעליה נכתב בעיתון: “יש סאטירה בישראל!". “כשמוטי קירשנבאום הקים את ‘ניקוי ראש’, הוא פנה לכותבים מנוסים כמו אפרים קישון ודן בן־אמוץ, וכנראה לאחר שדרשו שכר גבוה, פנה אלינו ואז נכנסנו לשנתיים ומשהו של עבודת פרך. מוטי, שהיה משכמו ומעלה, כריזמה מהלכת על שתיים ומבוגר מאיתנו בשש־שבע שנים, היה לגבינו כמו אלוהים. עבדנו בשבילו כמו חמורים 18 שעות ביממה, ולא הייתה לו בעיה לצעוק עלינו ולהעליב אותנו. על התוצאות מדברים עד היום".
 

“מה פתאום! נתנו דרור לדעות הפוליטיות שלנו, ואנחנו – שקראו לנו ‘המאפיה השמאלנית’ – הרגשנו כמו מלכי העולם, גם אם פוליטיקאים דרשו כל הזמן להוריד את התוכנית. היינו במרכז הסערה, וזה היה נורא כיף".
 

קשה להאמין, אבל את דרכו בספרות הילדים החל סידון בשל התערבות. “היה לי חבר בעל הוצאת ספרים שולית, שהיה קונה מחוץ לארץ כל מיני תמונות צבעוניות, ובעצמו היה מחבר להן את הטקסטים", הוא מספר. "זה היה נורא! אמרתי לו שמילא שהוא גנב ציידים טירולים – שהופיעו באחד מספריו – אבל מה הקשקוש שכתב? כשהוא שאל אם אוכל לכתוב משהו יותר טוב, הצעתי שנתערב שאני יכול. לא רק שזכיתי בחומוס טעים, אלא שמזה נולד ספר הילדים הראשון שלי, ‘עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור’, שהופיע בהוצאה אחרת, רצינית יותר – ‘כתר’, לפי הזמנתה של אסתר סופר, עם איוריו של יוסי אבולעפיה".

ברוב שובבותו חתם סידון על הספר כהאנס כריסטיאן אנדרסן, וסופר, שהתפעלה מהספר, זיהתה את התעלול, וסידון תיקן לשמו, שמאז מתנוסס על עטיפות עשרות ספרים.
 

לטענת מחבר “מעלה קרחות", “אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו" ועוד, הוא אינו מרגיש מאוים מריבוי הכותבים לילדים, ש"היום גדול ממספר הקוראים, בעוד מדד האיכות יורד", הוא אומר. “שום דבר לא יעצור אותי מלכתוב. כתיבה היא בשבילי בילוי וגם חזרה לילדות, שבה קראתי בלי סוף ספרים. אני גם לא כותב סתם. בספרים שלי יש הומור טהור, סאטירה חברתית וגם סיפורי התנ"ך בחרוזים ובעברית מדוברת. אני מנסה לחבב את התנ"ך על הילדים, שלהם זה המקצוע השנוא בבתי הספר".
 

בין היתר כתב סידון (לא לבד) את ההצגה “ערוץ 2", אם שושלת ההצגות הסאטיריות־פוליטיות, וקירשנבאום ביים. “זאת הייתה אפשרות להצליף בשלטונות וגם הזדמנות לעשות לביתנו, כשהתיאטרון המסחרי היה חזק ומבוסס", הוא מעיד. “ההצגות ההן היו מצחיקות ונחשבו כהצלחה היסטרית. עד היום יש ביקוש להצגות כאלה, שמאפשרות שעתיים של שחרור מכל מה שקורה מסביב".
 

“לא רק נגד השלטון. מרגיזות אותי שחיתויות. מרגיזה אותי שרירות. מרגיזה אותי גזענות. מרגיז אותי כשאין נכונות לדבר עם האויב. מרגיז אותי אני ואפסי עוד. הכתיבה שלי זאת הדרך שמאפשרת לי לבטא את התסכולים שלי".
 

עוד כשאף אחד לא ידע איך כותבים סדרה לטלוויזיה, כתב עם ב. מיכאל את סדרת הקאלט “קרובים קרובים". “העורכת והמפיקה רישה טירמן נסעה עם הבמאי יצחק שאולי לארצות הברית, כדי לראות איך עשו את ‘שלושה בדירה אחת’, ולפי מה שאמרו, ב. מיכאל ואני כתבנו בכיף גדול, והקהל, גם זה שנכח באולפן, צחק", הוא מספר. "לעמוד שם מול חנה מרון היה כמו לעמוד מול סגנו של אלוהים, מה גם שהיא הפכה לגיבורה לאומית בעקבות פציעתה בהתקפת מחבלים במינכן. היא השתלבה מאוד בתוכנית, ומקצועית הייתה אדירה, אבל לא ממש הצלחנו לקשור איתה קשרים חברתיים. הלכנו לידה על קצות האצבעות". 
 

 

לדברי סידון, בהתחלה רצו לקרוא לתוכנית, כשברקע הבית בפינת שדרות רוטשילד ורחוב החשמונאים, “רחוב ויטק 9": “ויטק היה שם בעלה של רישה. אז נטען שהשם אשכנזי מדי והציעו ‘ויטק פינת אברבנאל’. כשמחינו על כך, ב. מיכאל הציע את השם ‘קרובים קרובים’".
 

את פרקי העונה השלישית כתב סידון לבדו, ושלח אותם מלונדון, שם שהה במשך שנתיים. סידון השיג מהוצאת “כתר" שנת שבתון כפולה תמורת כתיבת עשרה ספרים ו"שם עשיתי חיים משוגעים, אל תשאל".
 

לדבריו, לא היה לו צורך באחוזה כפרית כדי לכתוב בבריטניה. “אני לא צריך תנאים מיוחדים לכתיבה", הוא מבהיר. “אני מסוגל לכתוב באוטובוס, במטוס, בשכיבה ובהליכה, אפילו לא זקוק לשקט בשביל זה. אני כותב בכל מצב ומהר".
 

אחד משיאי פעילותו של סידון ככותב היו הקטעים המבריקים לתוכנית “סיבה למסיבה" בכיכובו הגאוני של טוביה צפיר, שגם כיכב בהצגת הלהיט “חגיגות סיום הרוטציה". “טוביה ואני יצאנו קבוע באותן שנים גם כחברים טובים", מציין סידון. “זכיתי לעבוד עם החקיין הכי טוב שיש בארץ וגם האדם חסר האגו, שהכי נוח לעבוד איתו. טוביה מוכן לתת את עצמו עד הסוף, כולל לרקוד בלט ואפילו לעשות שפגטים. היה תענוג צרוף לעבוד עם מקצוען בלתי רגיל כמוהו".

לאחר “קרובים קרובים" הוצע לסידון מהטלוויזיה החינוכית לכתוב סדרה נוספת, והוא העלה את הרעיון לעשות משהו מקורי־ישראלי – קומדיה תנ"כית.
“התלבטו אם לאשר לי, כי שר החינוך דאז, זבולון המר המנוח, היה דתי ונורא פחדו להרגיז אותו", נזכר סידון בסדרה "חצי המנשה". “בסוף הצלחתי לשכנע שסדרה כזאת תקרב את התנ"ך לדור הצעיר. והאמת? רוב צופי הסדרה היו מחובשי הכיפות. אני גאה בכך שהסדרה הוכתרה בפסטיבל ניו יורק לטלוויזיה כסדרה הקומית הטובה בעולם באותה שנה".
 

ב־96’ שוגרה לאוויר “החרצופים", שנעשתה בעקבות הסדרה האנגלית השנונה “ספיטינג אימג’". פוליטיקאים היו מוכנים לשלם כדי שיחרצפו אותם, בבחינת “כשאתה ב'החרצופים', אתה קיים", אבל דן מרידור אכל אותה בגלל הבובה שלו, והקריירה הפוליטית שלו נבלמה.
 

“לא באשמתנו מה שקרה לדן מרידור", טוען סידון, שיצר את התוכנית עם הבמאי אבי כהן. “הוא מהפוליטיקאים הטובים שהיו לנו. אבל מכיוון שהציבור 

הישראלי לא אוהב חולשה, מי שמוצג כחלש – הלך עליו. על אחרים ירדנו בצורה חריפה יותר, כולל נתניהו, שאפו של החרצוף שלו היה מתארך כל אימת שדיבר, כלומר יעני שיקר, אבל כמי שנחשב כחזק, לא נפגע הדימוי שלו".
 

טוביה צפיר, שתרם את רוב קולות הגברים שמאחורי בובות “החרצופים", כיכב באותו זמן גם בתפקיד באלו הדב ב"ספר הג’ונגל" – מחזמר הילדים המצליח ביותר שכתב סידון, שהוא בנוסף לכל גם מחזאי פורה. “המון ילדים באו לאודישנים", הוא נזכר כעת, “אבל תום אבני, בן ה־10, שעשה את כל הדרך מאילת, קנה אותנו מהרגע הראשון עם התום הטהור שהביא לבמה. אגב, שיסלח לנו וולט דיסני, אבל הכנסתי להפקה שלנו דברים שבכלל לא היו בסרט. אפילו הוספתי סיפור אהבה למוגלי".
 

עם תחילת שנות האלפיים, לא רק שגבר שיתוף הפעולה של סידון עם דני קרמן כמאייר העיקרי של ספריו, אלא הם החלו במסע בלתי נגמר של הרצאות חינניות ברחבי הארץ, כשבמהלכו “אימץ" סידון את קרמן כאח שלא היה לו: “אנחנו מופיעים לפחות 70 פעם בשנה בבתי ספר, לצד הרצאות למבוגרים, ומגיעים גם למקומות המרוחקים ביותר, שאחרת קרוב לוודאי שלא היינו מגיעים אליהם. כבר קרה שנחתנו במבואות חרמון וכעבור יומיים – במשאבי שדה".
 

“אני לא מתרוצץ עד כדי כך בשביל הכסף. יש לי כאן הזדמנות נהדרת להכיר את מדינתנו ובאותו זמן לפגוש בצורה בלתי אמצעית את קהל הילדים שלנו. וכמי שאוהב לנהוג, אני תמיד גם על תקן הנהג, ודני, שאין לו רישיון נהיגה, הוא בעניין הזה פרטנר מושלם, מה גם שהוא יודע היכן יש מסעדות טובות".
 

ספר את הסיפור ההזוי ביותר מהמפגשים שלכם עם הילדים.
 “אולי לא תאמין, ולא אגלה לך באיזה בית ספר זה קרה, אבל נחרדנו לשמוע שהמוזיקה שנלוותה לצלצול בהפסקה הייתה, לא פחות ולא יותר, ‘דויטשלנד אובר אלס’, המנון הנאצים. כששאלתי את האחראי מה זה, אמר – ‘לא יודע, זאת מערכת שקנינו עכשיו בגרמניה, והייתה בה מוזיקה נורא יפה'".

פרויקה גר בכיף עם משפחתו בדירה מאווררת בשכונת “כוכב הצפון", 
 

בצפון תל אביב, למרגלות ארובת רדינג ג’, ש"בכלל לא מפריעה לנו". על הקירות – “קבלות" ססגוניות משלל עבודותיו של סידון ובובות, שאוספת דווקא רעייתו, יפה, כאמור חברתו מהגרעין בניר יצחק. יפה גמלאית כיום, “כי הגענו לגיל הנכון", ובעבר הרחוק עבדה בכנסת, כשבעלה החטיף בסאטירות שלו לח"כים. הם הורים ליהונתן (40), האחראי על הספורט ברשת “שוקן", וליעל (36), מזכירה בחברת ביטוח. עם ה"בייבי פייס" שלו סידון הוא סב לשניים. לא במקרה הוא עומד להוציא לראשונה ספרים לפעוטות.
 

כשאני שואל את דעתו על תוכנית הסאטירה העכשווית, “ארץ נהדרת", הוא אומר: “אני אוהב את התוכנית הזאת, ולא רק בגלל שהעורך שלה, מולי שגב, היה אצלנו, ב’קרובים קרובים’, הילד מולי. התוכנית הפכה בשנים האחרונות להרבה יותר סאטירית ולהרבה יותר נשכנית, וללקק את האצבעות מכמויות הכישרון שנשפכות שם".
 

“עזוב. למה שיבקשו. דור הולך ודור בא. עכשיו תורם. אני את שלי עשיתי".
 

“נראה לי שבחיים אני די משעשע, אבל אני לא רואה סיבה להפגין את זה. החבר’ה שאיתם אני נפגש כבר מכירים אותי ויודעים שלא אפציץ אותם בבדיחות בכל מחיר. זו הדרך הכמעט יחידה להישאר שפוי בעולם שלנו, וכידוע כבר היו מחקרים על הומור בתקופת השואה. כשמסביב הכל זיפת והכל קורס ומתמוטט, אין כמו ההומור, שאיתו תמיד ובכל מצב אפשר לנצח".
 

בעשור הקודם הוכיח סידון שהוא יודע להיות גם רציני, כשיצר עם חברו, איציק ויינגרטן, את הצגת “מזריץ’". כשנפטרה אמו, צפורה, בת העיר הזאת, התבקש לכתוב לזכרה לעלון יוצאי מזריץ’. “למה רק לכתוב?", שאל סידון היצירתי תמיד, ונסע לשם עם מיכה פרידמן (שרעייתו מוצאה מאותה עיר) כדי ליצור את הסרט התיעודי “אמריקה הקטנה". מהחומר שאסף בא לו הרעיון למחזה על שמונה יהודים שהסתתרו בעליית גג דחוקה מעל מפקדת הגסטפו בעיר.
 ההצגה הסאטירית הנוכחית מבית היוצר שלו היא “רואים ת’סוף", המועלית בכיכובו של הילד הנצחי ישראל גוריון, במקביל לשש־שבע הצגות שלו הגורמות אושר לילדים בכל רחבי המדינה. זה היה שיתוף הפעולה האחרון שלו עם מוטי קירשנבאום הבמאי.
 

“לעבוד עם מוטי תמיד היה כיף", מעיד סידון. “אני לא יודע אם מוטי היה הבמאי הכי גדול בעולם, אבל היכולת שלו להוציא את המיטב הן מהכותבים והן מהשחקנים הייתה אדירה. הקהל נדהם לשמוע בהצגה את הקול של מוטי שכאילו בא מהשמיים ואומר – ‘אולי אני מת, אבל לא סנילי’. הערכתי את מוטי לא רק כחבר, אלא גם כאדם שתרם המון לחברה הישראלית ולתקשורת הישראלית".

 

“כרגע לא, אבל לך תדע. לכל מקרה אני עומד לעשות עם ב. מיכאל עוד הצגה סאטירית. מה שבטוח, בטוח".