הנתיב הזוהר: מיקי ורשביאק הגשים את החלום של ניסן נתיב

"זה היה ב־67', קצת לפני מלחמת ששת הימים, בסוף השירות הצבאי שלי", נזכר מיקי ורשביאק כיצד הוא, שבין השאר שירת בנח"ל כקאובוי בקיבוץ להב, מצא עצמו לראשונה בסטודיו למשחק בניהולו של ניסן נתיב, ששכן אז בבית הספר תל נורדאו בתל אביב. "ניסן קיבל אותי באופן חריג לסטודיו באמצע שנת הלימודים של המחזור הרביעי, אחרי שהכיר אותי מהצגות 'משרתם של שני אדונים' ו'חלום ליל קיץ', שביים אצלנו, בתיכון חדש. מצאתי בסטודיו, שהיה אז בשנותיו הראשונות, תאווה אדירה ללימודים ולהתנסות על במה, שאליה נסחפתי. לא שיערתי שאחרי כמעט יובל שנים, אני, שהתגלגלתי איתו במשך הזמן בין כל מיני משכנים ארעיים, אוליך אותו אל משכן הקבע שלו".

ורשביאק, יורשו של נתיב בניהול הסטודיו וקודם לכן יד ימינו, מסיים היום חגיגות של ארבעה ימים של חנוכת הסטודיו, שבין בוגריו היו שולי רנד, קרן מור, רמי הויברגר, מני פאר המנוח, משה איבגי, דאנה איבגי ועוד ועוד. הסטודיו המהודר, שנחנך ברחוב נעם 5 ביפו, במרחק פסיעות משוק הפשפשים, הוא התגשמות של חלום, שאפילו אופטימיסט נצחי כמו נתיב לא היה מסוגל לחלום אותו. "זאת הפעם הראשונה בארץ שבית ספר למשחק נכנס למבנה שתוכנן והותאם מראש למטרה הזאת", מציין ורשביאק. "חבל שניסן לא זכה לראות זאת. יומיים אחרי שהתקבלה בעיריית תל אביב ההחלטה להקים את הסטודיו החדש, הוא הלך לעולמו".

נתיב נפטר באפריל 2008, רגע לפני קבלת פרס ישראל, שכה היה ראוי לו. "בכלל לא חשבתי על הקמת סטודיו למשחק", גילה לי נתיב בראיון האחרון שלו, בפברואר אותה שנה. "הכוונה הייתה להקים גוף בימתי, שבו נוכל להתנער משיטת סטניסלבסקי ומההשפעות האמריקאיות שרווחו בתיאטרון בישראל. הכוונה לא מומשה מעולם, אבל נשאר הסטודיו למשחק שפתחתי ב־63', כדי להדריך את שחקני הגוף הזה. משרד החינוך עשה זאת, כששלח את כספי התמיכה ישירות אלי, כדי לעורר רושם שאנחנו גוף פרטי. אל תשאל איזה צרות זה עשה לי במס ההכנסה".

פתיחת המבנה, על שלוש קומותיו, שתוכנן על ידי משרד האדריכלים אליקים והושקעו בו לא פחות מ־27 מיליון שקל, התעכבה בשנה. "עברנו חורף קשה, שבמהלכו קרס חלק מהבית והיה צורך לבנות מחדש", מעיד ורשביאק. "המבנה שימש במקור בית ספר מקצועי ולאחר מכן הועברו אליו מחסנים של העירייה".

כאן הוא מציג מציאות ישראלית של תפירת טלאי על טלאי. בהתחלה, כשעדיין לא נמצא התורם העיקרי לכל הסיפור (קרן אלכסנדר גראס), דובר על תקציב של 7.5 מיליון שקל בלבד לפרויקט, שבראשיתו תוכנן לקומת מסד ולגלריה בלבד, ולבסוף קפץ כמעט פי ארבעה.

כשהבעת שביעות רצון על פניו, עורך לי ורשביאק סיור במרחבי האימפריה שלו, הכוללת אולם הצגות חדיש של כ־170 מקומות (האולם ישמש גם את "תיאטרון הבית", בניהולה של הבמאית והכוריאוגרפית מרינה בלטוב, שיארח בעיקר הצגות פרינג' של שחקנים מקצועיים), כיתות לימוד להכשרת שחקנים, "בלק בוקס" (אולם חזרות גמיש) לתלמידי כיתה ג' ועוד.

בעוד מבנה הסטודיו גדול לאין שיעור בהשוואה למשכנו הקודם ב"בית מארס" בדרום העיר (בעבר מרכז למכירת רהיטים), מספר התלמידים בו כמעט לא ישתנה. לכל היותר ילמדו בו 18 תלמידים בכיתה, לעומת 15 בימי נתיב, שאמר בראיון ההוא: "מתוך 600 נרשמים, מתקבלים 15 הטובים ביותר. על רקע האבטלה בענף, לא הייתי רוצה שבוגרים שלנו ימצאו את עצמם בפני שוקת שבורה".

"המיון הקפדני בהתחלה הוא מהמאפיינים של הסטודיו", מספר ורשביאק. "המספר המצומצם של תלמידיו מאפשר בו פעילות כמעט ללא נשירה במשך שלוש שנות הלימודים, ויוצאים ממנו שחקנים אכפתיים ויצירתיים, דבר הבא לידי ביטוי, בין השאר, באנסמבל 'ציפורלה' של בוגרי הסטודיו ובתיאטרון 'האינקובטור', שהוקם בירושלים על ידי בוגרי שלוחת הסטודיו בעיר".

כאן, אגב, ורשביאק הוא איש בשורות. השלוחה הירושלמית, שהגיעה לא אחת כמעט אל סף סגירה בעטיין של בעיות תקציב קשות, התבשרה שתמוקם במתחם התיאטרון החדש שתקים העירייה במרכז הבירה.

מרפסת ליפו

הדובדבן של עוגת הקצפת בבניין היפואי המשופץ היא מרפסת הגג המרהיבה שלו, לרווחתם של תלמידי הסטודיו. ממנה מתאפשר מבט פנורמי לנוף של יפו, שבה, ובקרב תושביה, אמורה להשתלב פעילות הסטודיו. "אני רואה חשיבות רבה בהעתקתו של סטודיו ניסן נתיב ליפו", אמר ראש העיר רון חולדאי בהודעה שהוציא לקראת האירוע. "מדובר בצעד נוסף לשגשוג ולפיתוח האזור ובהנגשת מוסדות תרבות לכלל הקהילות בעיר".

ורשביאק, שעתיד לחגוג הקיץ את יום הולדתו ה־70. נחשב בעבר, עם נוכחותו הבימתית המרשימה, כאיתי טיראן של התיאטרון ושל הטלוויזיה באותה תקופה. לא מעטים הופתעו כשבאיזשהו שלב החליט לרדת מבמת התיאטרון ולהתמסר לעבודתו בסטודיו ניסן נתיב.

ורשביאק, שלמד משחק גם בניו יורק אצל לי שטרסברג ואוטה האגן, היה ממייסדי אמ"י, ובין תפקידיו כאן היו ביף ב"מותו של סוכן", קאסיו ב"אותלו", כריס ב"כולם היו בניי" ומוצרט ב"אמדאוס", מסביר: "בנסיעות הארוכות להצגות ראיתי שחקנים ותיקים ממני מוציאים החוצה את המרירות שהצטברה אצלם. מאחר שלא רציתי להגיע למצב הזה, קיבלתי בשמחה באמצע שנות ה־80 את הצעתו של ניסן לעזור לו בניהול הסטודיו. כיום, אני חולק את הכישרון שלי עם תלמידי. בשבילי לחנך זאת לא רק פרנסה, אלא גם ייעוד".

למעשה לא ויתר כליל על המשחק וניתן לראותו מגיח מדי פעם אל מרקע הטלוויזיה והקולנוע – ובאחרונה בתפקיד מרכזי ב"רבין: היום האחרון", סרטו של עמוס גיתאי. "במקום לקבל טיפול פסיכולוגי, כשמדגדג לי השחקן המוחמץ שבי, אני לוקח כמה ימי צילום ונרגע", מעיר ורשביאק.