שי ורועי לא מחזיקים מעצמם כוכבי ילדים: "מדברים לכולם בגובה העיניים"

רועי: "לפני בערך 15 שנה הפגישו בינינו למטרת...".

שי: "בניית מופע למבוגרים".

רועי: "חברת הפקות פנתה בנפרד לשלושה שלא הכירו אחד את השני כדי לבנות שלישיית בידור. הגענו. זה היה מאולץ. אבל מהשנייה הראשונה שנפגשתי עם שי, מערכת היחסים התחילה". 
 

"מערכת היחסים התחילה ישר ב־100%. חברת ההפקות אמרה לנו: 'תכתבו מופע ותוך שנה תקנו בית'. היו להם כל מיני תוכניות גדולות, אבל".

שי: "חלומות באספמיה".

רועי: "החתימו אותנו על חוזה ואמרו 

לנו 'לכו לכתוב'. הלכנו לדירה שלי וישר התחלנו לכתוב מערכונים, כשהבחור השלישי שנבחר לא מצא את הדרך להתחבר. זאת אומרת, מערכת היחסים שלנו הייתה כל כך שלמה, שלא היה מקום לעוד צלע".
 

"קודם כל, זה נכון. יש תחרות מאוד־מאוד גדולה. ברמת התכנים, אנחנו רואים שדברים שאנחנו עושים משפיעים על התעשייה. האם זאת משאת נפשם של סלבס בוגרים? אנחנו לא יודעים, לא נתקלנו בזה כל כך. אנחנו נתקלים הרבה ב'וואו! הצלחתם! איזה יופי זה. אתם בטח נורא עשירים'. כל מיני כאלה. אני לא יודע אם זה הכי משתלם להיות סוג של כוכב ילדים. מה שבטוח - מי שרוצה את זה, נכונה לו עבודה מאוד־מאוד קשה וקונסיסטנטית".
שי: "צריך לרצות את זה. זה כמו להיות בבחירות כל החיים. צריך שיהיה לך אכפת, וגם לספק את הסחורה".
 

רועי: "לא כיוונו להיות כוכבי ילדים או אמני ילדים. דווקא כיוונו יותר לעולם המבוגרים, רק שזה לא היה במופע שעבדנו עליו. במקביל כתבנו מופע ייחודי, יותר ויזואלי, עם קטעי סלפסטיק וכאלה למבוגרים - ואז פנו אלינו. שיחקנו, לא ביחד, במחזמר 'מסביב לעולם ב־80 יום'. 'סולן' ו'יוכלמן־אשר הפקות', אלה שהפיקו את המחזמר, פנו אלינו ואמרו שהם רוצים לטפח צמד למבוגרים. היה לנו מופע שהרצנו פעמיים־שלוש בצוותא 2, ועוד פעמיים־שלוש בשבוע באיזה שהוא מקום, מין פאב כזה שהייתה בו במה וקראו לו 'בלאק בוק', ובעוד בכל מיני מקומות מזדמנים. ואז פנו אלינו ושאלו: 'מה עם עולם הילדים?'. האמת היא שכבר היה לנו מופע לילדים, 'קסמים וצחוק', שהופענו איתו בימי הולדת. כל מיני מסיבות סיום, בתי ספר, מתנ"סים וכאלה. אמרנו: 'למה לא? בואו ננסה', כי זו תכלס הייתה הפרנסה שלנו. אז זרמנו".
 

"קודם כל אני חושב על שתי הבנות שלי. אני גם חושב על הילד שהייתי, ממה הייתי מושפע. מה הדברים שעשו לי טוב ומה הדברים שהטרידו אותי".

שי: "אנחנו באמת רואים כל ילד כילד, זאת אומרת כאינדיבידואל. למשל בהצגות ובהופעות אנחנו אף פעם לא מתייחסים לקהל כקהל. אנחנו יודעים שכל ילד הוא עולם ומלואו. גם בצילומים אחרי הופעה או הצגה, כשאנחנו מצטלמים עם כל ילד, אנחנו מתייחסים לילד כאילו הוא בא לראות את ההצגה. לא קהל שבא לראות את ההצגה".
רועי: "נכון".
 

רועי: "הייתי ילד מוצלח. זאת אומרת, תמיד הצלחתי בלימודים, סיימתי בגרויות עם ממוצע מאוד גבוה. עוד בתיכון עשיתי תואר ראשון. הייתי גם הליצן של הכיתה. מצד אחד הייתי המוביל של הכיתה. מצד שני, אם אני מסתכל על זה אחורה, הייתי דחוי חברתית. לא היה לי חבר אמיתי עד שפגשתי לפני 15 שנה את שי".

שי: "אני הייתי ילד מאוד שלומיאל. הכל היה נשבר לי, הכל נהרס לי, הכל מתקלקל לי, סובל מבעיית טיימינג חמורה, תמיד אומר את הדבר הלא נכון ברגע הלא נכון ונופל. נפלתי עשרות פעמים - אם לא מאות. אז אמרתי לעצמי: אם יש משהו שאני מצליח בו, זה לא להצליח בכלום. בוא נמנף את זה".
 

רועי: "בגדול, אנחנו מדברים בגובה העיניים לכולם. אנחנו רואים את זה הלכה למעשה כשבאים זוג הורים - לא הורה שהאישה שלחה, או כאלה שרבו מי ילך להצגה - אלא זוג הורים וילד. אשכרה משפחות שלמות. סבתא עם נכד בן 3 ואחיו בן 8, והאחות שלהם בת 12, וכולם נהנים וצוחקים, כי אנחנו מדברים בגובה העיניים. אני חושב שאנחנו מאוד אותנטיים".

שי: "אנחנו שי ורועי. אנחנו פשוט, בגדול, שני אהבלים".

רועי: "אנחנו החברים הכי טובים. גם מאחורי הקלעים. אנחנו משפחה. ממש משפחה. אין לי אח, ושי הוא אח שלי לכל דבר. אחי הגדול. אנחנו עוזרים אחד לשני, וכל הזמן רוצים להיות ביחד".

שי: "יש סיפור מאוד יפה ששמעתי על שני אנשים בפוליטיקה, שעבדו ביחד כמו שני עצים שעומדים אחד ליד השני, אבל מתחת לאדמה השורשים מחוברים כל כך טוב, ככה שזה באמת".

רועי: "שי לנשיאות!".

שי: "מאוד חשוב לזכור את במבליק, שהוא גם חלק מכל העשייה שלנו. כולם אומרים 'שי ורועי, שי ורועי', אבל יש גם את הבובה במבליק, שהילדים וההורים מאוד אוהבים".