למעלה מעשר שנים היא לא בארץ, בנתה חיים, משפחה וקריירה באיטליה, אבל כשנעה דר קוראת לה – מיכל מועלם מגיעה. השבוע תשתתף מועלם (41), רקדנית ויוצרת, בעבודה החדשה של דר, "מועד אחרון". "עם נעה מבחינתי זה שיתוף פעולה ארוך טווח, שהולך ומעמיק", אומרת מועלם. "מה שמשך אותי אצל נעה זו השפה התנועתית הייחודית שלה והעבודה המדויקת, שמביאה מצד אחד לווירטואוזיות של תנועה, ומצד שני לפואטיקה מרגשת".
מערכת היחסים ביניכן התפתחה עם השנים?
"זו מערכת יחסים שבתחילתה הייתה מקצועית ומתפתחת עם השנים לחברות. אנחנו חולקות הרבה חוויות משותפות ודומות בסטודיו ומחוצה לו. מרתק מבחינתי לעבוד עם יוצרת כמוה, שבמקביל אלי עוברת תהליכים ומשתנה, ובכל פעם אנחנו פוגשות אחת את השנייה ממקום ובמקום אחר".
בעבודה החדשה של נעה, "מועד אחרון", הצופים מאוד קרובים לרקדנים. האם יש באינטימיות הזו השפעה על היצירה?
"בהחלט יש השפעה, גם עלינו ועל האופן שבו אנחנו מופיעות, גם על הקהל ועל איך שהוא חווה את היצירה. בעבודה יש חלקים בנויים וחלקים יותר פתוחים לאלתור. העובדה שהקהל קרוב כל כך הופכת כל רגע ביצירה לחי יותר. העבודה שלנו עם מגבלת המרחב והזמן הופכת כל פעולה למדויקת, ברורה ומרגשת יותר, כי התקשורת כל כך ישירה. מה שמעניין הוא גם שהקהל יכול לבחור את נקודת המבט שלו, על ידי הסתכלות ישירה על המופיעות, או על ידי צפייה דרך המראה שממוקמת בקדמת הבמה".
את עובדת עשר שנים בלהקה של סשה וולץ. מה הוביל אותך אליה?
"כשהייתי בת 26 הגעתי לצומת דרכים. הרגשתי שכדי להתפתח כרקדנית, לא מספיק להיות בדיאלוג רק עם הכוריאוגרף, אלא גם עם הרקדנים האחרים השותפים ליצירה. רוב הרקדנים השותפים ליצירה היו בני 20 פלוס מינוס, שבנוכחותם, עם כל הכבוד הראוי להם, הרגשתי שלא אוכל להתפתח כמו שהייתי רוצה, ולכן החלטתי לרחרח ולחפש אודישנים באירופה.
"את הלהקה של סשה וולץ ראיתי בהופעה בפעם הראשונה בפסטיבל בשוודיה. מאוד התרגשתי והתרשמתי מהאישיות שיצאה מכל אחד מהרקדנים. זה משהו שרציתי לחוות ולאתגר את עצמי בו. שלחתי קורות חיים, היא הזמינה אותי ובחרה לעבוד איתי, מה שהיה לי לכבוד גדול. כשהגעתי לשם, הייתי הצעירה מבין הרקדנים, והרגשתי שיש לי עוד הרבה ללמוד. מה שמאפשר שיתוף פעולה ארוך טווח עם סשה הוא העובדה שהיא נותנת לי מקום כאדם וכרקדנית, ומאפשרת לי להיות יוצרת בתוך העבודות שלה. היא נאמנה לאנשים שאיתם היא בוחרת לעבוד וגם אם הם בוחרים להתרחק ולהתנסות בדברים אחרים או להקים משפחה, היא תמיד משאירה דלת פתוחה לשיתופי פעולה נוספים. הנאמנות הזו היא תכונה נדירה אצל כוריאוגרפים".
גם בן זוגך הוא יוצר ורקדן. מה לדעתך היתרונות והחסרונות, אם ישנם כאלה, בזוגיות של שני רקדנים?
"אני יכולה לדבר בשמי ובשם ג׳יאנאלברטו, בן זוגי. החוויה שלנו מאוד חיובית. כרקדנים אנחנו מבינים זה את העולם של זה, ומבינים את הצורך של החיפוש האינסופי הזה של הביטוי העצמי דרך הריקוד. ובהמשך ישיר, יש הבנה ברורה שהמקצוע שבחרנו מצריך הרבה סיורים, שהוא לא קבוע במקום אחד, מה שמצריך, במיוחד כמשפחה, הרבה גמישות, ארגון ויצירתיות. זו בהחלט חוויה ייחודית ליצור ביחד ולחבר את העולם האישי שלנו עם הרקדנים/יוצרים שאנחנו בסטודיו ועל הבמה. היצירות שיצרנו יחד מאוד העשירו את מערכת היחסים שלנו. כמובן שיש גם קונפליקטים, אבל אני לא מכירה בני זוג שלא חווים קונפליקטים ביניהם.
"חוויה שאין דומה לה הייתה דואט שיצרנו בפרויקט שסשה ניהלה, כחלק מפתיחת מוזיאון Maxxi ברומא בשנת 2009, כשהייתי בהריון בחודש שביעי עם הילד הראשון שלנו. רקדנו יחד טריו וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת. מאז כבר נולדו לנו שני ילדים מדהימים, ליאם ולונה, והם מסיירים איתנו בעולם וסופגים תרבות והרבה אהבה מאנשים מדהימים שאנחנו עובדים איתם ובקרבתם".
"מועד אחרון", 24.3, חמישי, 20:00, 22:00, סטודיו קבוצת מחול נעה דר, לסקוב 13, תל אביב