אישה לא נולדת אמא, היא נעשית כזו. הופכת לאם מרגע שהגיח פרי בטנה, ומתעצבת עם השנים. ובתווך: תרכובת שלמה של רגשות, תסכולים, אהבות ועצב. עולם ומלואו. "מוסד האמהות כפי שאנחנו מכירים אותו הוא מאוד חדש במונחים היסטוריים, רק בן 200 שנה, והוא קשור במעמד הילד בתוך המשפחה", מסבירה הסופרת והמחזאית אילנה ברנשטיין, ש"מחר נסע ללונה פארק", מחזה שכתבה, יעלה בפסטיבל תיאטרונטו שייערך בחול המועד פסח.
"בימי הביניים הילד לא היה קיים", מוסיפה ברנשטיין. "ברגע שילדים עברו את סכנת המוות שריחפה מעליהם, בשנה־שנתיים הראשונות לחייהם, הם השתלבו מיד בחברת המבוגרים. הילד לא תפס מקום כפי שהוא תופס כיום במשפחה. במאות ה־16 וה־17 אנחנו עדים להמלצות של רופאים וכוהני הדת לנשים לא להיקשר לילדים, כי הם עלולים למות. כך שהאמהות היא מוסד חדש ודינמי, שהתפתח והתקדם במרוצת השנים. עדיין לא נאמרה המילה האחרונה לגביו. אנחנו חיים בתקופה שנאחזת בציפורניים כדי לשמר את המוסד הזה, כשהתחזיות הן שבעתיד הלא רחוק, רק רבע מהמשפחות יבחרו להוליד ילדים".
יום כיף בלונה פארק
נושא האמהות והיחסים בתוך המשפחה הוא מוטיב חוזר ביצירותיה של ברנשטיין, והוא גם נוכח במלוא השפעתו במחזה החדש שמתרחש בראשית שנות ה־80, כשהדמות המרכזית היא אם חד־הורית שאינה אלא ילדה בעצמה.
רגע לפני שהיא מאבדת שליטה על חייה, מחליטה גיבורת ההצגה לקיים הבטחה ישנה ולקחת את ילדיה הקטנים ליום כיף בלונה פארק. שם היא מחליטה להציל את ילדיה ולשחרר אותם מאימת אמהותה האוהבת, המסוכסכת והלא מתפקדת. כל דבר שיקרה להם, כך נדמה לה, טוב יותר מהחיים שנכונו להם איתה.
"בשנים הללו נולדה האם החד־הורית", מתארת ברנשטיין. "הצירוף הזה לא היה בשימוש לפני כן, ואנשים התחילו לגלגל אותו על הלשון בפעם הראשונה כשהם מתייחסים אליה בצורה שונה מאשר היחס כלפי אמהות אלו כיום".
בחרת להשאיר סוף פתוח. מדוע?
"המחזה לא יורד לסוף המעשה ולא מצביע על אשמים מיידיים, אלא מסתפק בהצצה בלבד למגרה העמוקה ביותר של הלא־מודע האמהי. האם היא אמא לא טובה או אמא טובה שאין לה תמיכה ומבחינה כלכלית לא יכולה להחזיק את ילדיה, שזו אגב הסיבה של רוב המקרים של אמהות נורמטיביות שנוטשות את ילדיהן".
גם ביצירה הזו, כמו ברבות מיצירותייך הקודמות, האמהות היא לב הסיפור.
"בספרי הראשון, 'שארה כסותה עונתה', שיצא לפני 25 שנה, יש סיפור על אמא שעוזבת את הילדה שלה, משאירה אותה עם האב הבעייתי, נוסעת לאנגליה ועושה שם קריירה אקדמית. בשעתו התחלתי לכתוב את הספר מנקודת מבטה של האם. היות והייתי אמא לשתי ילדות קטנות, הרגשתי שאני לא יכולה לכתוב את זה, ושיניתי את נקודת המבט לילדה שאמא שלה עזבה אותה. בחרתי בקורבן. היום, בחלוף 25 שנה, בהיותי אמא לשלושה ילדים לא נטושים, חשבתי שאני יכולה לכתוב את הסיפור מאותה נקודת מבט שאז נטשתי".
באיזשהו מקום כל האמהות חולקות פנטזיה על בריחה.
"כן, אך בסופו של דבר רובנו נשארות, ואלו שעוזבות הן החריגות. יש כיום מדינות, בעיקר באירופה, שאחוז גבוה של נשים שם לא רוצות ללדת בכלל. אבל אפילו שם, למרות הפתיחות לבחירה לא ללדת, יש ביקורת קשה על נשים שעוזבות את הילדים שלהן. זה דבר אחד להחליט לא ללדת, ודבר אחר ללדת ולעזוב אותם. לזה החברה לא מוכנה".
את מרגישה שהאמהות קשה עבורך?
"האמהות היא לא אינסטינקט טבעי כמו שרוצים שנחשוב. האם האמהות ששלחו את ילדיהן לפנימייה הן רעות? האם אמהות שמתחרטות שילדו הן רעות? לכולנו יש קשיים, אך אם הייתי מתמודדת עם מצבי קיצון כאלו לא הייתי יכולה לכתוב את הדברים הללו.
"אני כותבת לפעמים מעמדה של בת ולפעמים מעמדה של אמא, ואלו שתי עמדות שונות לחלוטין. הרבה אמהות שבניתי בתוך הכתיבה שלי הן מנקודת המבט שלי כבת והתייחסות שלי לאמא שלי ולבנות דורה. הדור שלי קידש את האמהות, העמדנו את הילדים שלנו במרכז, והם נעשו יותר חשובים מאיתנו. אני אומנם עוד לא סבתא, אבל רואה בסביבתן של בנותי איך הקצינו הדרישות של נשים מעצמן. נשים דורשות מעצמן להצטיין בכל תחומי החיים: להיות אישה בהריון יפה ורזה, לחזור למידה 26 שעה אחרי שילדת, להיות אם מופתית שמכינה חלות בשבת לכל ילד בגן, לנהל קריירה מחוץ לבית ולנהל קריירה גם בתוך הבית. כי עדיין הגברים אומרים 'אנחנו עוזרים לה המון', ואין מצב של שיתוף".
הגברים נוכחים־נפקדים אצלך?
"לדבר על אמהות מולדת ואינסטינקטיבית הוא אינטרס של חברת הלאום ושל גברים. מעולם לא כוננו את האבהות כחוק טבע אוניברסלי, ולא במקרה. במחזה הספציפי הזה אין אב, כי הוא מנסה להעלות על פני השטח קשיים שיש לאמהות וסתירות מבחינת התחושות. החלום של האם במחזה היה להיות סופרת, ובגלל המצב היא לא מסוגלת לשלב את שני המצבים: להיות אמא ואדם. נשים משקיעות מאמץ בגידול ילדים, ואין להן לאן לנתב את הידע שהן צוברות. נשים מעמידות את הדורות הבאים והניסיון שלהן לא שווה כלום".
במחזה שלך משתמעת ביקורת על המדינה.
"האינטרס של מדינת הלאום הוא ילדים, במיוחד במדינת ישראל, שבה הדמוגרפיה היא איום מרכזי על המשטר. החשש הגדול שמא יהיו פחות יהודים מערבים במדינה הוא תמריץ אדיר לעודד אמהות וילודה, שלא לדבר על מולך הכיבוש, שדורש עוד ועוד חיילים שצריך לייצר. ומה המדינה נותנת בתמורה? היא רק לוקחת. מעונות יום מסובסדים? לא. מאפשרת לנשים שוויון בשכר? לא. מתגמלת אותן על עבודתן בבית? לא. היא רק לוקחת. למען הסדר הטוב של המדינה ראוי שתהיינה משפחות מתפקדות ועובדות שלא יהיה להן זמן להרים את הראש ולראות את העוולות.
"לא סתם שתלתי את המחזה בשנות ה־80, עם השפל הכללי והכאוס ששרר במדינה. אבל בעיקר חשוב לי יותר מכל להדגיש שהאמהות שתצפינה במחזה, אם הן ישרות עם עצמן ולא חוששות, יכולות להזדהות עם הרבה מהמצבים. כי האם במחזה היא לא אם רעה ששונאת את הילדים. ממש לא. הקשיים שמוצגים במחזה הזה הם קשיים שכל אמא יכולה להזדהות איתם. אין בכך שום דבר חריג, עד הרגע שבו היא עוזבת".
"מחר ניסע ללונה פארק", במאית: נועה וגנר, שחקנית: שיר אברמוב, 26.4, שלישי, 22:00, תיאטרון הסמטה – אולם תחתון, סמטת מזל דגים 8, יפו