מחליף עדשה: חיים ריבלין משיק תערוכת צילומים ראשונה

בשקט ובאיפוק, כמעט כמו הדרך שבה הוא יושב באולפן ומכריז על ממצאיו של עוד תחקיר מטלטל, חיים ריבלין, כתב התחקירים של חברת החדשות של ערוץ 2, משיק בימים אלה את LIFE, תערוכת הצילום הראשונה שלו. את הסיפורים שהתרגל לספר בקריירה העיתונאית שלו מספר כעת ריבלין בצילומי רחוב שמתעדים את האנשים הפשוטים בסיטואציות יומיומיות וברגעים כמעט סוריאליסטיים.

התערוכה - שתיערך ב-5 עד 9 ביוני בשדרות, במסגרת פסטיבל קולנוע דרום, שמקיים מדי שנה בית הספר לאמנויות הקול והמסך של מכללת ספיר - כוללת יותר מ־60 תמונות שנבחרו מתוך האוסף המרתק של ריבלין; כולן תמונות פואטיות ומוקפדות, למרות חוסר התכנון שביצירתן. רוב הצילומים צולמו בירושלים, עיר הולדתו ומגוריו. בכולם ניכר כי ריבלין ספג את הסובב ואת הסובבים אותו וניסה להעניק להם ביטוי ופרשנות ייחודיים משלו. "ירושלים היא גם גן עדן לאוהבי הצילום", הוא אומר כעת. "אתה יכול להישאר באותה משבצת, והגלריה שתחלוף על פניך תהיה כל כך מגוונת שלא תדע את נפשך מרוב אושר. בניגוד לסטריאוטיפ, ירושלים היא העיר הכי לא מונוליטית שאני מכיר. גם בתוך האזורים שנחשבים כאלה, אתה מוצא גיוון אנושי עצום".

ריבלין, נשוי ואב לשלוש בנות, נולד בירושלים ב־1972. למעט שנה בקנדה ושנה ברמת גן, לא עזב מעולם את העיר. "אני לוקאל פטריוט עם תסביך קלאסי של יחסי אהבה־שנאה, כיאה לדור שמיני בירושלים", הוא מעיד על עצמו. את דרכו העיתונאית החל בגיל 16 ככתב במקומון. אחרי הצבא שימש כתב ב"עיתון ירושלים" של רשת "ידיעות אחרונות". "זו תקופה שרבים מתרפקים עליה ומתארים כימי הזוהר של עולם המקומונים, ודי בצדק", הוא מספר. "המקומונים בירושלים סיפקו כותרות ארציות כמעט על בסיס קבוע. עשו שם עיתונות ביקורתית, חושפת, חצופה ולא מתחנפת. זה היה בית הספר הטוב ביותר לעיתונות".

בהמשך עבר ריבלין לרשת ב' של קול ישראל, שם, לדבריו, "בתוך כמה ימים כבר הספקתי ללמוד את העוצמה האדירה שיש למדיום האלקטרוני". ב־1997 הוא היה זה שהקליט ושידר את לחישתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו באוזנו של הרב יצחק כדורי: "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". "המשפט הזה היה האבא והאמא של משפטי הקיטוב והשנאה שבאו אחר כך, דוגמת 'הערבים נעים לקלפיות'", אומר ריבלין כעת. "בתוך דקות הארץ רעשה, הסערה נמשכה ימים. מעניין מה היה קורה אם המשפט הזה היה מושמע היום. אני בספק אם היו מתרגשים מזה כמו אז ב־1997".
 

בהמשך התמנה ריבלין לכתב המשטרה של קול ישראל וסיקר, בין היתר, את כרוניקת הפיגועים והדקירות בירושלים של טרום האינתיפאדה השנייה. את התקופה הזאת הוא מגדיר כ"תקופה מרתקת, אבל גם סוערת, מהבוקר עד הלילה, בלי דד־ליין שלאחריו אפשר לסגור את הביפר, בלי שום רגע לנשום ולעכל את האירועים".

לטלוויזיה הגיע בשנת 2000 בעקבות טלפון מהכתב לענייני משטרה של ערוץ 2, משה נוסבאום, ששאל אותו "אם בא לו לעשות טלוויזיה". הוא התחיל ככתב חינוך, המשיך לבריאות ואיכות הסביבה, עבד במשך עונה אחת בתוכנית "עובדה" ואז שב לחברת החדשות ככתב רווחה ומאוחר יותר הפך לכתב תחקירים. במהלך שנות עבודתו פרסם שורה ארוכה של תחקירים, למשל על התחלואה בסרטן של עובדי הכור בדימונה, על התחלואה במפרץ חיפה ועל התחלואה העודפת של חיילים בחטיבת הנח"ל; תיעד את תנאי העסקתם של עובדי הקבלן בגופים שונים; פרסם סדרת כתבות על היעדר הנגשת המרחב הציבורי לבעלי מוגבלויות ועוד. לאחרונה, בין היתר, עמד ריבלין מאחורי התחקיר על גל הירש, שהיה מועמד למפכ”ל, אשר בחן כיצד חברה בבעלותו קיבלה עבודות בשווי מיליוני שקלים לפינוי נפלים מחוף הים בראשון לציון, ללא מכרז וללא ניסיון בתחום. בעקבות התחקיר נחקר הירש באזהרה במשטרה. ריבלין עמד גם מאחורי התחקיר על הרב גבריאל נדאף, שבחן עדויות נגדו שלפיהן ניצל לכאורה את מעמדו בניסיון לקבל טובות הנאה מיניות. 

“יש הרבה תחקירים שאני גאה בהם", אומר ריבלין. "יש הרבה סיפוק, אבל גם לא מעט קושי. אלה תחקירים ששואבים אותך, העבודה עליהם הופכת בטן, ולא פעם מייסרת. לא תמיד אני בטוח שיהיה לי כוח להתחיל תחקיר חדש. אבל איכשהו יוצא שאני שוכח את הקושי ומסתער מחדש".

מה הסוד המקצועי שלך ביצירת תחקירים?

"פעם חשבתי שתחקירים מהדהדים מגיעים במעטפה שנמסרת בחניון חשוך על ידי גרון עמוק, והיו לי כבר מפגשים רומנטיים מהסוג הזה שלא הולידו כלום. אין לי נוסחה לתת לך מלבד סקרנות וערנות. מי שלא סקרן וערני מספיק, יפספס גם אם יוגש לפניו סיפור ענק באריזה מרשרשת".

כפי שהיה לו קשה לעכל את התואר “עיתונאי”, ריבלין, חתן פרס סוקולוב לתקשורת אלקטרונית ב־2011, מעיד כי גם את התואר “צלם” טרם אימץ. “לקח לי כמה שנים לקרוא לעצמי 'עיתונאי', ייקחו עוד כמה שנים, אם בכלל, עד שאקרא לעצמי 'צלם'", הוא מודה. "צלם, כמו עיתונאי, חשמלאי או עורך דין, זה מקצוע. אני עיתונאי בפרופסיה ובנשמה. ההתבוננות הבלתי פוסקת שלי החוצה, בשילוב עם סקרנות ועין רגישה, מולידה לעתים גם תמונות מעניינות".

איך משלבים בין האמן אפוף השלווה לבין העיתונאי התזזיתי שכל הזמן מחפש את הסקופ הבא?

"אם כבר זה הפוך: בתור צלם אני תזזיתי, ובתור עיתונאי אני דוגר על הסיפורים כמה שצריך עד להבשלה. החומרים שאני עוסק בהם - השיהוי יפה להם".

האם האמנות מאפשרת לך חופש שהעבודה בעיתונות אולי אינה מאפשרת, בגלל מגבלות הרייטינג או בעלי המניות?

“חברת החדשות מחויבת לאתוס העיתונאי לפני כל דבר אחר. עובדים בה עיתונאים שרואים במה שהם עושים שליחות ציבורית, וממש לא מעניין אותם מה האינטרסים העסקיים או האחרים של בעל מניות כזה או אחר. אני יכול להעיד באופן אישי ששידרתי לא פעם כתבות ותחקירים שאני יכול להניח שלא נעמו לבעלי מניות של אחת משתי הזכייניות. מעולם לא שמעתי מילה וחצי מילה, לא התבקשתי להימנע מפרסום או לצנזר משהו. יש לנו חופש עיתונאי מלא. רייטינג זו לא מילה מגונה, בטח לא בסביבה מסחרית. אבל אף אחד לא מחלק בין העובדים את טבלאות הרייטינג ואין דרישה נוסחתית לקלוע לטעמם של הצופים".

 
 

חלק מהצילומים של ריבלין בתערוכה כוללים לא מעט הומור ואירוניה. “הצילום שלי הוא אינטואיטיבי", הוא אומר. "יש בו גם מטאפורות. לצד האירוניה וההומור, יש גם לא מעט עצב, חרדה, עצבנות. הכל חומרים הום־מייד. כל מה שיש בי ובסביבה שלי. אם כבר מדברים על מגננות, גם ככתב בטלוויזיה וגם כצלם חובב, אני מעדיף למקם את עצמי מאחורי המצלמה ולהתייחס אליה כאל שכבת הגנה נוספת על השכבות שצימחתי עם השנים. לא היה פשוט, למשל, להיות כתב בירושלים בשנות האינתיפאדה. ככתב פעלתי בניגוד לאינסטינקט האנושי, רצתי לזירת ההתרחשות במקום לברוח ממנה. המצלמה סיפקה לי תמיד איזו אשליה של הגנה. אני פה על תקן צופה בכלל. תכף נקפל את המצלמות ונלך הביתה".

איך התחלת לצלם?

"הטריגר היה שיחה אקראית בהמתנה לאייטם עם צלם של חברת החדשות. הוא הראה לי אפליקציה חדשה ולא מוכרת שהוא הוריד לנייד, שקוראים לה אינסטגרם", מגחך ריבלין. "הנטייה ההתמכרותית שלי למסכים, המצלמה הזמינה בנייד והפרעות הקשב שלי הולידו גלריית אינסטגרם שיש בה יותר מ־2,900 תמונות ו־2,300 עוקבים". 

למה החלטת דווקא עכשיו לחשוף את הצד האמנותי שלך?

"האובססיה לצילום התחילה אצלי רק בעידן הסמארטפונים. פעם צלמים יצאו למרחב 'חמושים במצלמות', ואילו היום בכל רגע נתון מיליונים חמושים בסמארטפונים מתעדים את עצמם לדעת. גם אני חלק מהטרנד, רק שאני משתדל ללכוד קומפוזיציות מעניינות".

יש מחשבות לעשות הסבה לצילום מקצועי, בעיקר על רקע דעיכת מקצוע העיתונות?

"אני מאוד אוהב את העבודה שלי, ואני לא בהכרח מסכים עם האמירה שכוחה של העיתונות מידלדל. הציבור צורך עיתונות, והוא עדיין מעדיף אותה אחראית ומקצועית. דווקא מעמדו של צלם העיתונות המקצועי נחלש מאוד בעידן הסמארטפון בכל כיס. כך שגם אם ארצה יום אחד לפרוש ולצלם לפרנסתי, אני מסופק אם אמצא עבודה. כיף לי לצלם לאינסטגרם, יש בזה משהו מאוד לא מחייב, אני עושה את זה 'על הדרך', בנסיעה באוטו, בדרך לאייטם או סתם למכולת. פעם בשבועיים־שלושה, לרוב בימי שישי או בשבת, אני יוצא עם מצלמה ועדשת קיט לא מקצועית לצלם בירושלים. אם הייתי הופך את זה למקצוע, כבר לא הייתי נהנה מזה". 

כיצד אתה רואה את העתיד?

"אני לא יודע איך הטלוויזיה תיראה בעתיד הקרוב, בעוד שלוש-ארבע שנים, אבל ככל שזה תלוי בי, אני רוצה להמשיך לעשות עיתונות גם בעוד 30 שנה".