מה עושים עם "מה עושים עם ג'ני"? אחר צפייה בהצגה, שניתן להגדירה כערב הגדול ביותר של ליא קניג ודבורה קידר, התשובה ברורה: במקום להטריח את שאר השחקנים, אפשר היה לכתוב חומר מקורי שבו קניג וקידר יופיעו לבד על הבמה.
המחזה אומנם עוסק בנושא חשוב מאוד – ג'ני, אישה קשישה המסרבת להתנהג בהתאם לגילה, ומעדיפה להעביר את הימים בשתיית שמפניה ובילוי עם בחורים צעירים. התוצאה: לא מעט רגעים מביכים ומגוחכים המעוררים תהייה בכל הנוגע לעצם העלאת המחזה.
מה למשל? הסצנה שבה בתה של ג'ני (מיה מעוז) לא מבינה מדוע היא מתנהגת שונה, ומנסה לעודד אותה למכור את הבית ולהפסיק עם השטויות. זה עניין רציני, אבל סדרת הפרצופים והקולות של בנותיה של ג'ני (כולן בגילומה של מיה מעוז) די מביכה, מיותרת ומתייחסת לקהל היושב באולם בזלזול רב. כאילו אין אנשים באולם שחוו את הסיטואציה עם הוריהם, הנדרשים לסדרת פרצופים וטון דיבור מעצבן הגורם לא פעם לכאב ראש כדי להעביר את המסר.
תיאטרון הבימה נחשב לתיאטרון כמה שיותר רפרטוארי וכמה פחות מסחרי, והוא גם נתמך ציבורית. לכן מצופה ממנו להציג מחזות של שייקספיר או של צ'כוב (למרות מירי רגב). לא מחזה מסחרי נטו כמו "מה עושים עם ג'ני".
אתם בטח שואלים את עצמכם: מה רע בערב בידור עם שתי אגדות תיאטרון בדמותן של קניג וקידר, שזוכות לים של מחיאות כפיים? כמו שהסברתי בפתיח, מדובר בשאר השחקנים, או ליתר דיוק, בבנותיה של ג'ני, שכל תנועה או מילה שלהן גורמות לצופה לרצות לעזוב את האולם בשל עודף שיעמום. לעתים נדמה שלא ברור אם שאר שחקני ההצגה זכו להוראות בימוי.
עוד בעיה: אין הפסקה באמצע, מה שמאלץ את הצופים לחזות במופע האימים הנ"ל, הכולל סדרת פרצופים וקולות משונים מאוד, כשהבדיחה היא על חשבון הקהל, שנותר נטול נתיבי מילוט.