יענקל'ה יעקובסון, 65, הוא מחזאי, במאי, שחקן, מספר סיפורים המתמקד ביצירה לילדים וסופר. נולד בפתח תקווה. בין ההצגות שבהן שיחק: "הרולד ומוד", "הבט אחורה בזעם", "אופרה בגרוש", "הפטריוט" והצגות היחיד "ניסו 1" ו"לאן אתה רץ". על המסך הקטן, בין היתר, שיחק ב"קרובים קרובים" וב"פלורנטין". על המסך הגדול שיחק, בין היתר, בסרט "האסונות של נינה". ב־1997 נכלל יעקובסון ברשימת 100 מספרי הסיפורים הטובים בעולם.ב־2009 הוענק לו פרס מפעל חיים על יצירתו לילדים. בימים אלו צפויים לצאת שלושה ספרים חדשים פרי עטו, המהווים סדרה (בהוצאת טל): "האונייה", "הכורסא המעופפת של סבא" ו"איינשטיין". יעקובסון נשוי לסוכנת השחקנים זוהר יעקובסון ואב לליאור, 34. בתם טל נפטרה ב־2009, בגיל 26, ממחלת הסרטן.

האם היום, לאור גילך וניסיונך, ישנן יצירות מוקדמות שלך שהיית שב אליהן ומשנה אותן?
"אני לא מפסיק להתכתב עם מה שיצרתי, אם זה עומד לטעמי במבחן הזמן. חלק ממחזותיי כבר עודכנו והועלו בשנית, ובחלק שטרם הוצג - אני לא מפסיק לגעת. במילים אחרות, כל מה שכתבתי ואינו מעורר בי מבוכה ממשיך לחיות איתי בהווה. אני מאמין שכך זה יימשך כל זמן שאני נוכח כאן".



אילו יצירות היית גונז, למשל?
"מדובר בעיקר בדברים שיצאו בתחילת הדרך. למשל 'ביקור ראשון', שנכתב על פי רעיון משותף עם ישראל גוריון, ולאחריו המחזה 'בעקבות התו האבוד' ואפילו 'הרקדן', שכרגע קיימת כוונה להעלותו מחדש. אלו היו מחזות שנכתבו בחריזה, שבחלוף השנים נראתה לי טעונת שיפור. מטבע הדברים בתחילת הדרך קיימת בוסריות, ובמיוחד בחלק הטכני שאמור להשתכלל עם הזמן. אך ישנה גם חשיבות לראשוניות ולתמימות".



איזה רעיון נטשת, וזה עדיין מציק לך?
"לפני כ־15 שנה כתבתי מחזה בשם 'היונה של הפולני'. הוא היה אמור לעלות באחד התיאטראות המרכזיים כהצגה למבוגרים וילדים בשעות הערב. אני מאמין שכשזה טוב לילדים, זה טוב למבוגרים. מניסיוני, כשהורים וילדיהם חווים חוויה משותפת - זה נותר בזיכרון. אך הרעיון לא יצא לפועל. כל עכבה לטובה כי אני ממשיך לעבוד על המחזה ולשפרו, אך לא ויתרתי על הרעיון המקורי".



כיצד אתה מסכם את דרכך האמנותית עד כה?


"התמזל מזלי ללכת בדרך אמנותית שמאפשרת לי להביט במראה, אך גם לכך יש מחיר".



מה המחיר?


"אותו מחיר שבדרך כלל משלם כל מי שמנסה לעמוד על דעתו, ואינו נתון לתכתיבים. אני מוצא את עצמי בורח מכל מה ששואב ממני אנרגיה שמובילה לדרך ללא מוצא. אף שהוצגו עד היום 11 מחזות שלי, הכתיבה של אף אחד מהם לא באה לי בקלות. מלבד זאת, תמיד התעקשתי על יוצרים ומבצעים מהשורה הראשונה, דרישה בעייתית בתחום הצגות הילדים, שבדרך כלל עוסקים בו כאלה שזו עבורם ברירת מחדל. בכלל אני מנסה להעביר את המסר שעל הטובים ביותר לקחת חלק ביצירה לילדים וכאן יש עוד לאן לשאוף".



"מתכון לטמטום הדדי"


ליעקובסון בטן מלאה על תוכניות הריאליטי, שנדמה שבימינו כובשות כל חלקה טובה. "בהחלט קיים שם הפוטנציאל לטמטום הדדי", הוא טוען. “אנו חיים בעולם שבו ההישגיות במובנה החומרי היא מעל הכל, ובדרך להשגת המטרה הולכים ומתמעטים להם הקווים האדומים. אני מדבר על תוכניות המאפשרות לנו בהייה של שעות באנשים ישנים או מצחצחים שיניים ומעשירות אותנו ב'גיבורי תרבות'. אבל אני מודה שגם שם במקרים מסוימים מרתק לצפות במורכבותם של בני האדם ולהיזכר שכולנו עשויים מאותם החומרים.



"אני מאמין שרוב הילדים, בדיוק כמו המבוגרים, אינם מטומטמים, ואם היו נחשפים בילדותם למספיק יצירות בעלות ערך, היו לומדים להבחין בבגרותם בין שטחיות למורכבות", מוסיף יעקובסון. "ילדים חשים במדויק מתי היחס אליהם כן ומכבד ומתי המבוגרים רק עושים עליהם סיבוב".



“צורות חדשות לכאב"



בשנת 2009 איבדו יעקובסון ואשתו זוהר את בתם טל לאחר מאבק במחלת הסרטן. לאחר מותה הקימו את “מרכז טל" בבית החולים שיבא בתל השומר, מקום המעניק טיפולים תומכים לחולי סרטן בשיתוף מלא עם הרופאים ומשלב מחקר מתקדם בצמחי מרפא. "אנחנו אומנם נסחפים בזרימת החיים, אבל אלו חיים מינוס טל", מספר כעת יעקובסון על האובדן. "עם הזמן הכאב לובש לו צורות חדשות, אך לעולם אינו מרפה. אנשים במצבי נוטים לומר משפט כמו: החלטתי לבחור בחיים. לטעמי אלו רק מילים, כי אין בנו באמת יכולת בחירה רציונלית אלא תת־הכרתית בלבד. אני חש שהכוחות מגיעים אלי ממשפחתי אך גם מטל, שלמרות היעדרותה הפיזית, קיומה בתוכי רק הולך ומתעצם".



מה גרם לך להקים את “מרכז טל"?


“כשעוד הייתה ילדה צעירה, טל הפגינה רגישות מיוחדת למצוקתו של החלש והנזקק, מה שבא לידי ביטוי בעשייה אינסופית לטובת הכלל בארץ ובעולם, כמעט עד ליומה האחרון. טל, שבחרה בדרך חיים הוליסטית, לא מצאה שותפים להשקפת עולמה בבית החולים שבו טופלה בעת מחלתה, והחלטנו להשלים את החסר כדי להעניק לאחרים את מה שטל הייתה שמחה לקבל. כשהייתי לצדה של טל, הרופאים הציעו לי להיות ריאלי ואני סירבתי. אמרתי אז לאחד הרופאים כי את פריצות הדרך לאורך ההיסטוריה האנושית יצרו אלו שנחשבו אז לבלתי ריאלים ולהזויים. אני לא מאמין שהיו בי היום כוחות לחיות אם טל הייתה מבחינה בעיני שוויתרתי עליה, כי באמת לא ויתרתי עד נשימתה האחרונה".