"כששמעתי שחוזרים ומעלים את הצגת 'ליל העשרים' זה לא עשה לי כלום, כאילו התנתקתי", מצהירה עידית צור, מכוכבי ההצגה המיתולוגית שתיאטרון חיפה הציג לפני 40 שנה בדיוק. ונדמה שגם התיאטרון החיפאי, המעלה כעת גרסה חדשה של "ליל העשרים" התנתק משחקניו דאז. "לא הוזמנתי כעת לבכורה בתל אביב", היא טוענת. אומנם צור התנתקה מהעבר, אך נראה שחיה כל רגע מההפקה ב-1976.
תזכורת: הצגת "ליל העשרים" מאת יהושע סובול ובבימויה של נולה צ'ילטון - שבה שיחקו עם צור גדליה בסר, עמי טראוב, עזרא כפרי, ג'יטה מונטה, מוני מושונוב וסנדרה שדה - משחזרת את עלייתם על הקרקע של חלוצי ביתניה ונחשבת לציון דרך בתיאטרון הישראלי.
"בהצגה שלנו הדגש היה על קונפליקט בין הצרכים האישיים של חברי הקבוצה לבין האידיאולוגיה", מעידה צור. "לעומת זאת, שמעתי שבהפקה הנוכחית יש דגש על ארוטיקה. לא שזה היה חסר אצלנו, אבל המינון כעת שונה לגמרי".
צור ורוב שחקני "ליל העשרים" דאז היו חניכיה של צ'ילטון בסדנת תיאטרון שהעבירה בעין הוד. אחריה נקלטו בהצגות תיאטרון חיפה. בדרך להיותה החלוצה נחמה בהצגה של סובול שיחקה שם בתפקיד סרסורית בהצגת "שרגא קטן".
"לפני עין הוד, נולה לימדה אותי בסמינר הקיבוצים וכבר שם היא התגלתה לי כמורה מדהימה", מספרת צור. "ממנה למדתי שאם מה שאני עושה על הבמה לא מהדהד אל הנפש שלי, אני לא במקום. כלומר, חייב להיות חיבור בין הדמות שאני משחקת אלי כאדם. אם הדמות נשארת חיצונית לי, אז אני לא בעניין. כמו כן למדתי ממנה שכל הזמן צריך לשאול שאלות. ברגע שיש לך תשובות להכל ונשארת עם הקליפה במקום שזה יחדור פנימה, פספסת משהו".
נבחרת לתפקיד האידיאליסטי של נחמה, בהיותך ה"שמוצניקית" שבחבורה, בוגרת השומר הצעיר ויוצאת הקיבוץ?
"אגיד לך משהו, בתקווה שלא אתחרט על מה שאומר. קודם לכן שיחקתי בבימת הקיבוץ תפקידים של זונות. לאחר מכן, בתיאטרון, יצא לי לשחק דמויות רציניות שלוקחות את החיים בכובד ראש. למעשה באתי לתיאטרון לא כדי להיות אחת, אלא להיות הרבה. גיוון התפקידים, והעובדה שבכל פעם יכולתי להיות בתיאטרון מישהי אחרת, עשה לי את זה. באשר לעיצוב התפקיד של נחמה, בחזרות הייתי לא אחת בבעיה. מאחר שנולה לימדה אותנו להזדהות עם הדמויות ששיחקנו, כל הזמן שאלתי את עצמי 'כך אני נראית? זאת אני? איפה אני, איפה הדמות?', מה גם שלדברי יהושע הוא כתב את התפקיד של נחמה בשבילי, לאחר שהכיר אותי מהסדנה בעין הוד, שם לימד אותנו פילוסופיה. אם בגילי הצעיר דאז חשבתי שיש לי תשובות להכל, היום יש לי רק שאלות".
והחזרות עם נולה?
"הרבה אימפרוביזציות. נולה לא מעמידה סצנות עם אמירה של 'תלך לפה, תלך לשם'. היא יוצרת מצב דרמטי ואנחנו היינו צריכים עם הטקסט הנתון להתנהג בתוך המצב הזה. בסך הכל החזרות על ההצגה ההיא היו חוויה מסעירה, מרגשת וממלאת שחזרה על עצמה כעבור שמונה שנים בדרמת הטלוויזיה שביים אנטואן סלאח על בסיס ההצגה".
כמו עוף החול
צור (74) גדלה מגיל ארבע בחולון במשפחה פועלית. "אבא שלי היה מורה לטבע ולחקלאות, שלאחר מלחמת השחרור הקים את בית הספר היסודי הראשון באָזוֹר - או 'יָזוּר' כפי שקראו לה אז - ואמא שלי ניהלה בבית פעוטון", היא מספרת. "שניהם היו מפ"מניקים ובעידודם הלכתי לשומר הצעיר, תנועה שהיה לה מקום מרכזי בחיים שלי".
והמשחק?
"בכלל לא הייתי בכיוון. התגייסתי עם גרעין מהתנועה לנח"ל. כך הגעתי לקיבוץ דביר, בנגב. אחרי השחרור, כשכבר הייתי אמא לילדה בת שלוש, חנכו במשק חדר אוכל - ולכבוד המאורע תכננו להציג הצגה. יום אחד סיפר לי על זה רכז ועדת התרבות ואמר שבונים עלי שאשתתף".
כלומר קיבלת את דין התנועה.
"קודם צחקתי. אמרתי שמאחר שאני לא יודעת לשיר ולא יודעת לרקוד, עכשיו אדע שאני לא יודעת לשחק. אבל הבמאי שהביאו לנו מתל אביב, תיאודור תומא היה שמו, רק ראה אותי והתחיל לצעוק 'חנה מרון! חנה מרון!' על המקום הוא נתן לי את התפקיד הראשי, וכך נהייתי שחקנית. מאותו רגע 'חליתי' ונשביתי בקסם התיאטרון".
צור חייתה 15 שנה בדביר. היא עבדה בנוי וכמטפלת, ובד-בבד שיחקה בסדנת הנגב של בימת הקיבוץ עם השחקן המנוח ואיש קיבוץ צאלים שמוליק שילה, ועם יוסי קאנץ - שחקן הקאמרי עד היום. לתיאטרון חיפה הגיעה, כאמור, דרך לימודיה בסמינר הקיבוצים, וכאן נתקלה בבעיה.
"לא היה לי קל בתיאטרון חיפה", מודה צור, ששבתה לבבות במשחקה ב"ליל העשרים". "לאחר שבבימת הקיבוץ הייתי כוכבת והתרגלתי לתפקידים ראשיים, בחיפה נקלעתי למציאות אחרת; לא הציעו לי תפקידים מי יודע מה ומולי היו שחקניות לא פחות טובות, ובהן לאורה ריבלין, ג'יטה מונטה ורחל דובסון. הגעתי לשם בזכות נולה, אבל בתיאטרון לא הייתי ממש נחוצה".
אז עזבת.
"בסוף 1978 הזמין אותי הבמאי חנן שניר לאודישן להצגת 'פאולה' בקאמרי. מאז נדדתי בין התיאטראות, כולל תיאטרון באר שבע, הבימה ואנסמבל עתים, ולאחר מכן גם אל תיאטרון הסמטה. כשמתחילים לנדוד, נודדים. משחקים, נשלחים הביתה וכל פעם קמים מחדש כעוף החול".
והיום?
"היום אני בכלל לא משחקת בשום תיאטרון מאז שיחקתי ב-2005 בהצגת 'שלוש אחיות' אצל רנה ירושלמי באנסמבל עתים. פשוט לא בא לי עוד תיאטרון. פעם היה לי חשוב לעמוד על הבמה, זה היה העיקר. עם הזמן נהיה לי חשוב יותר לחוות חוויה על הבמה, לא עצם המשחק עליה. אם לשחק, אז במשהו שממלא אותי ושאני יכולה לחיות עוד חיים דרכו. אז החלטתי שדי, מספיק".
קרשי הבמה אינם חסרים לך?
"לא, ממש לא. זה פשוט נגמר לי. אם הייתי היום בגיל שבו יכולתי לשחק את אנה קרנינה של טולסטוי ומישהו היה מציע לי את התפקיד, בשביל זה הייתי חוזרת לבמה. ואם לא, לשם מה? מעטים המקרים שאמרתי שהיה כדאי, כמו בהצגת 'קדיש לנעמי', בהבימה, שבה ששיחקתי בבימוי של חנן שניר את אחותה של גילה אלמגור. כאן לא רק שאהבתי את ההצגה, אלא שנסענו להציג אותה הן במוסקבה, הן בניו יורק - וזה היה כיף".
הרומן עם הקולנוע
מתפקידיה על המסך זכורה צור במיוחד כברכה האם ב"נועה בת 17", סרטו המרשים של יצחק (צפל) ישורון משנת 1982. "שיחקתי שם מפא"יניקית עירונית, הרחק מהחינוך המפ"מניקי שקיבלתי בבית", היא מספרת. "אצלנו בן־גוריון היה מוקצה, ולפתע שיחקתי מישהי שהייתה נושאת דברו".
"אהבתי את העבודה עם צפל, במאי שהוא קשוב מאוד לשחקנים ושיש בו משהו אמיתי", היא מעלה על נס. "לעומת זאת, די לא אהבתי את סרט ההמשך, 'לא בת 17', שבו שיחקתי אצל צפל כעבור 21 שנה. לפחות נהניתי לשחק שוב עם שמוליק שילה, שחקן שהקרין אנושיות וחום בלתי נדלה".
"אדמה משוגעת", בבימויו של דרור שאול, היה לפני עשור סרט הקולנוע האחרון שבו השתתפה. "מאז אני משחקת בסרטי סטודנטים", מספרת צור. "כאן סוף-סוף, בפעם הראשונה בימי חיי, קיבלתי השנה את פרס השחקנית המצטיינת על תפקיד בסרט סטודנטים של אריק קאופמן".
מה את מחפשת בסרטי סטודנטים? זה כדי לשמור על הגחלת?
"מצאתי שאני אוהבת מאוד-מאוד לשחק בקולנוע. זה לא כמו בתיאטרון, שבו מרוב חזרות, עד שמגיעים להצגה לרוב השחקנים כבר נמאס. משחק בסרטי סטודנטים הוא בשבילי חוויה מספקת ומרגשת. אני לא רצה לכל דבר. קודם אני קוראת את התסריט ומוודאת שלא מדובר בלשחק קצין ג', משהו כזה. כשאני רואה שיש לי מה לעשות שם, אני באה ולא אכפת לי אם זה עם כסף או בלי כסף. בסך הכל אני רוצה ליהנות, כפי שהיה נפלא לשחק בסרט סטודנטים עם ישראל גוריון, משהו שנהניתי ממנו מאוד".
בטלוויזיה שיחקה צור ב-1999 בתפקיד הסבתא בסדרת הנוער "הסודות של כנרת". "הסדרה הזאת נפלה לי בעיתוי יוצא מהכלל", היא מציינת. "בדיוק התגרשתי והייתי על הפנים, כשקיבלתי את ההצעה לשחק בסדרה הזאת. זה היה מרגש. מי שהביא אותי אליה היה המפיק שלה, מיכה שגריר המנוח, אשר היה המדריך שלי בשומר הצעיר, מדריך שכולם העריצו אותו".
מן הסתם אינך מתקיימת ממשחק.
"אכן, יש לי מקצוע אחר: עורכת לשון. כשהגירושים שלי עמדו על הפרק, היה לי ברור שלא אוכל להסתמך על המשחק ולא יהיה לי ממה לחיות. אז לקחתי בבית ברל קורס לעריכת לשון. איך שסיימתי אותו, הופנו אלי עבודות. בין השאר אני עורכת את הלומדות ואת המצגות של מִפקדת זרוע היבשה. פעם-פעמיים בשבוע אני בצריפין. זה אולי לא התחליף למשחק, אבל אני אוהבת את זה מאוד, בייחוד בשל ההתעסקות עם מילים. זה מה שמביא אותי גם לכתיבת שירה".
אנחנו לא כל כך מכירים אותה.
"אולי מפני שמיציתי את הצורך בפרסום. לא צריכה את זה. 'תוציאי ספר', לוחצות עלי חברות. אני כותבת כי אני אוהבת לכתוב, כפי ששיחקתי כי אהבתי לשחק".
הכנות מהדהדת מדבריה. צור עושה מה שבראש שלה. בניגוד לרבות שנוהגות לצבוע באדיקות את השיער שלהן, היא נהנית להסתובב בשיער כסוף. "אם האישה נראית טוב, גם השיער הלבן נראה טוב", סבורה צור. "אם היא נראית רע, לא יעזור לה אם היא תצבע את השיער".
צור, תושבת יפו, היא אם לשתי בנות - דולה ועובדת סוציאלית - וסבתא לשני נכדים. כשהיא נשאלת אם היה חשש שבנותיה ילכו בעקבותיה אל המשחק, היא משיבה בלי להניד עפעף: "ממש לא!", וזה אומר הכל.
את משוכנעת שהמחזה "ליל העשרים" רלוונטי גם בשנות האלפיים?
"לדעתי, המחזה הזה יהיה רלוונטי תמיד, אבל תלוי בקונספט של הבמאי או הבמאית - ומה עושים איתו"