תמונה ראשונה
להקת בצל ירוק.
לנו היא הייתה מה שכוורת הייתה לילדַי ומה שהדג נחש לנכדַי.
הכוכבים של בצל ירוק היו ברובם יוצאי להקת הנח"ל, כמו שהיו הגששים שש שנים מאוחר יותר וכמו כוכבי כוורת עשור וחצי אחר כך.
ראינו אותם פעם ועוד פעם וידענו לחזור איתם על כל המערכונים ולשיר איתם את כל השירים. נכון שמבקרי התיאטרון חמורי הסבר לא התלהבו מהם כמונו.
אחד מהם, המבקר של "הארץ", אפילו כתב "בצל ירוק? זה בצל יבש. זה שום. זה כלום". אז מה, כמה זוכרים את הביקורת לעומת אלה שזוכרים את חיים טופול ואת אורי זוהר ואת נחמה הנדל?
בסדר. נכון. אולי את נחמה הנדל לא כל כך הרבה זוכרים. כבר 18 שנים שהיא לא איתנו, אבל בשבילי היא הייתה סיבה אחת משמעותית מאלף הסיבות להתמכרותי ללהקה הזו. נחמה הנדל עם הצמה, הנמשים ושתי גומות החן. נחמה המצחיקנית. נחמה הזמרת עם קול הפעמונים. נחמה, שאחר כך הייתה גם נמה מהצמד רן ונמה. נחמה שכעבור שנים החליפה את שמה להלנה. כן כן, הלנה. אבל כל זה קרה הרבה שנים אחר כך. בינתיים היא בבצל ירוק והיא שרה על נועה שנולדה בשדה בין דשא לאבן.
תמונה שנייה
להקת הנח"ל מארחת את נחמה הנדל. הלהקה האהובה על החיילים והזמרת זוכת כינור דוד. החיילים רוצים שוב את "דונה דונה". לא מניחים לה לרדת מהבמה. נחמה קוראת ללהקת הנח"ל לבמה וכולם, הקהל והלהקה עם נחמה והגיטרה שרים "רוח סתיו צוחק לו, צוחק ומתהולל. צחוק הוא צחוק מבוקר אור ועד חצי הליל".
אחרי ההופעה אנחנו יושבים במעגל ושרים עם נחמה. שרים לעצמנו ונהנים. "יא משלטי" ו"יונתי בחגווי הסלע" מהתקופה שלה בלהקה. "זמר נודד" של בצל ירוק. שירים שהיא שרה עם רן אלירן כשהם היו הצמד רן ונמה. ואז היא מתחילה לשיר שיר של ביאליק שאת שיריו היא מלקטת כבר שנים. "הכניסיני תחת כנפך" היא שרה לנו. אומרים אהבה יש בעולם. שיר נשכח ששמעה מפיה של אישה קשישה במסגרת חיפושיה הבלתי מתפשרים אחר שיריו הנשכחים של חיים נחמן הלאומי. 20 שנה מאוחר יותר זה יהפוך להיות הלהיט של ריטה.
תמונה שלישית
צלצול טלפון. נחמה על הקו. חזרה מהופעות בארצות הבלקן. נוסעת צפונה. הופעה בחדר אוכל בקיבוץ. אם בא לי להצטרף אליה. בטח שכן. חורף. הפיאט הקטנה משייטת לה כמו ספינה רעועה בים סוער. מגיעים לחדר האוכל. למרות הגשם הגיעו כולם. באו גם מהקיבוצים השכנים, אומר המזכיר. הקהל שממלא את חדר האוכל לא מניח לה. מזכירים לה שירים נשכחים והיא נענית ברצון. גם לי יש בקשה. לא שיר. מערכון. היא שולפת מזיכרונה הפנומנלי את המערכון ההוא על האמא שמעודדת מהיציע במבטא רוסי את בנה הכדורסלן, מזהירה אותו ממי שעומד לחטוף לו את הכדור ומקללת כל שחקן שפוגע בו. הקהל נקרע מצחוק. אני מרגיש כאילו המערכון הזה מבוצע רק לי ובשבילי.
תמונת רקע
נחמה הופכת להלנה. נישאת והולכת בעקבות בעלה לגרמניה. מאוחר יותר הם מתיישבים באוסטרליה. הקהל לא סולח לה. זו שהייתה סמל הישראליות.
ששרה להם עם הגיטרה שלה את השירים הכי ישראליים שיש. שהייתה חורשת את הארץ בפיאט הקטנה שלה ומגיעה לכל חור. הלנה? גרמניה?
כשכל הבלגן רק התחיל, ראיין אותה ברדיו אורי זוהר, החבר הוותיק שלה עוד מימי הלהקה. "תגידי לי, נחמה", פתח אורי. "הלנה. קרא לי הלנה", אמרה. "אין בעיה", ענה לה אורי, "אבל רק בתנאי שאת תקראי לי פריץ".
תמונה רביעית
אולם נגה ביפו. האירוע השנתי של אמ"י, איגוד אמני ישראל. כמעט כולם נמצאים כאן, על הבמה או בקהל. נחמה הנדל עולה עם הגיטרה לשיר שיר של ביאליק. יש לי גן ובאר יש לי, היא שרה. מחווה למלחין נחום נרדי ולברכה צפירה, המבצעת הראשונה של השיר, היא אומרת.
הקהל, איך לומר, מקבל באיפוק ובנימוס את הזמרת החוזרת ארצה אחרי היעדרות ממושכת.
כשהיא יורדת מהבמה, ממתין לה עורך הערב, שזה אני. "זה קהל של אמנים. קהל קשה. הרבה אגו מרוכז שם באולם. לא יודעים לפרגן", אני מנסה לתרץ. בדיוק בשנייה הזו נשמע רעם של מחיאות כפיים קצובות לאמן שעלה אחריה. נחמה מחייכת חיוך מריר. נדמה לי שגם גומות החן נעלמו. היא מנשקת אותי על הלחי, אורזת את הגיטרה ומסתלקת.
אפילוג
נחמה הנדל נפטרה בערב יום הכיפורים. התקף חריף של קצרת, שממנה סבלה כל השנים, הכריע אותה.
השנים האחרונות לא היטיבו איתה. הקהל השתנה. חדרי האוכל בקיבוצים הופרטו. אולי גם לא סלחו לה, אף שחזרה ארצה וחזרה להיות נחמה.
אבל אני, את קול הפעמונים, את הנמשים ואת שתי גומות החן עדיין נושא איתי.
"למה זה תבכה?
אומר איכר לעגל המוטל.
לו צימחת שתי כנפיים
והמראת גם אתה"