משהו בלתי שגרתי אירע לי באחרונה, כשבאתי לצפות בהצגה המרשימה "לבד בברלין" בהבימה. זאת, כשבניגוד למנהגי, באתי אליה לא מוכן מבלי לדעת מיהם שחקניה. בעודי תוהה מי הוא מי, כשהגיע תורה של פראו רוזנטל להשמיע את דברה, קול בלתי נשכח העיף אותי באחת אל אביב 73’ והזכיר לי מיד את הצגת המופת "בוסמן ולנה", שהועלתה אז באולם הבימרתף של התיאטרון הלאומי.
לא אחת תהיתי לאן נעלמה השחקנית שולמית אדר, שכה ריגשה שם. בעקבות הצפייה ב"לבד בברלין" התגלו לי לפחות שתי עובדות מפתיעות עליה: האחת - הגם שהיא גרה במרחק של פחות מ־30 בתים מתיאטרון הבימה, לא עברה את סיפו כמעט 30 שנה, מאז ששיחקה בתפקיד ג'ולה במחזמר "סאלח שבתי"; השנייה - בשנים האחרונות, כשהיא זה מכבר בגיל הגמלאות, גילה אותה לפתע הקולנוע הצרפתי.
במהלך השנים שעברו, כשחלפת על פני הבניין המחודש של הבימה, לא חשבת להיכנס פנימה ולהזכיר את עצמך?
“קשה לי להציע את עצמי. זה לא באופי שלי. הם ידעו שאני קיימת ושיחקתי במקומות אחרים, אבל כשלא פנו, לא פנו”.
כשאת קוראת כעת את ביקורות ההלל על משחקך בהצגה הנוכחית, האם זה גורם לך תחושת החמצה?
“אני לא עוסקת בהחמצות. אם יש לי כעת איזושהי תחושה, הרי זו הכרת תודה להבימה ולבמאי אילן רונן על שלקח אותי להצגה הזאת. אין לך מושג מה עושה לי התפקיד הזה, שהופך לי את המעיים כל פעם מחדש. אני משחקת ב’לבד בברלין’ את היהודייה היחידה במחזה הזה, המתרחש בגרמניה שלאחר עליית הנאצים לשלטון. כפראו רוזנטל אני כאילו לא לבד, ומאחוריי עומדות לא מעט נשים שנספו בתקופה ההיא. כבר בקריאת ספרו של הנס פאלאדה, שעל פיו כתבה המחזאית הנהדרת שחר פנקס את המחזה, הוא נגע לי באופן אישי. זאת מאחר שמשפחתה של אמי, שנשארה בוורשה, נספתה בשואה. כשהתחילו להגיע משם שמועות האימים ואמא שלי בכתה נון סטופ, ספגתי את זה. אותו זיכרון, עם תמונות הנספים, הולך איתי לאורך כל הדרך”.
חוצה את הקווים
אדר לבית קפלן (78) היא ילידת ראשון לציון, בתו של בעל המאפייה הראשונה במושבה. היא החלה את קריירת המשחק שלה בהצגות בית הספר “חביב” שם. לדבריה, הוריה נטעו בה את אהבת התיאטרון, כשהיו לוקחים אותה להצגות שהוצגו באולם "נעמן" במקום.
כנערה שיחקה את המלכה איזבלה בהצגה "כריסטופר קולומבוס", שהעלה תיאטרון הנוער "קלעים", שהקים עודד קוטלר, ולמדה משחק אצל הבמאי הלל נאמן. בהמשך, כששירתה כחיילת בקריה בתל־אביב, ניצלה זאת כדי ללמוד בד בבד בסטודיו הדרמטי של הבימה.
ב־59’, החל המסע בזיגזג שלה עם הבימה. בגל של פיטורין ששטף את התיאטרון, היא מצאה את עצמה בחוץ. היא נישאה ליחזקאל אדר ז”ל, פסל מחונן בוגר בצלאל, והביאה איתו לעולם את ילדיהם אורון ונועה.
כשאורון היה תינוק, החלה אדר לנדוד בין תיאטראות. היא שיחקה בתיאטרון הילדים של מנחם גולן, וב־63’ זכתה בתפקיד לורה במחזה "ביבר הזכוכית", הנחשב לתפקיד חייה. לצד רחל מרכוס, ששיחקה שם את אמנדה, המיסה אדר את הקהל כבתה הנכה.
"מה שקרה לי עם לורה מסמל את החיים הבלתי שגרתיים שלנו, השחקנים", מספרת אדר, "בעודי משחקת את לורה חסרת הביטחון כעלה נידף ברוח, הופעתי במקביל בהצגה ‘ארץ רחוקה’ על חיי זיגמונד פרויד, שגילם שמוליק עצמון. שיחקתי שם אשה אצילה ועשירה, הפוך מלורה".
בהמשך היא נדדה לתיאטרון הפועלים "אהל" וב־73’ נרשם ציון דרך נוסף בקריירה הפתלתלה שלה: השחקנית־במאית פנינה גרי לא שכחה את לורה הנפלאה שלה, וכשפתחה בנגרייה לשעבר בהבימה את אולם הבימרתף עם ההצגה “בוסמן ולנה” - קראה לאדר לדגל להשתתף הצגה.
“מדובר במחזה מחאה על מצב השחורים בדרום אפריקה”, היא משחזרת, “השפה שבה נכתב המחזה כבשה את לבי מהרגע הראשון, אם כי היה עלי לתרגם אותו מחדש. בתרגום עזרה לי תרצה אתר, שהייתה ידידת נפש שלי, ובעצם היינו כמו שתי אחיות. ההצגה זכתה להדים כשיצאה נגד האפרטהייד בדרך מחוכמת”.
בראשית שנות ה־80 דומה היה שאדר תקעה יתד בהבימה, כשהופיעה שם בהצגות "גולים" ו"תמול שלשום”. כשלא הייתה לדבר המשכיות, חצתה את הקווים לקאמרי כדי לשחק את הסבתא האילמת ב”אורזי מזוודות”. “באותה תקופה אמא שלי הייתה חולה מאוד ולא דיברה”, היא מספרת. “דרך הסבל שלה הבנתי בדיוק את הדמות במחזה הזה של חנוך לוין”.
לאחר הצגות נוספות בקאמרי ובחאן הגיעה אדר לסיבוב נוסף בהבימה, האחרון לפני "לבד בברלין": "פתאום הודיעו לי מהבימה שאפרים קישון רוצה לראות אותי, וזה היה משהו בלתי נשכח. אפרים קיבל אותי כמו שמקבלים מלכה. באצילות שלו הוא הודה על שהסכמתי להופיע בתפקיד הדי קטן של ג’ולה. היה תענוג לרוץ עם סאלח. מי שיער שאחרי התענוג שם יעברו 30 שנה עד שיקראו לי שוב להבימה".
כאן מגיע החלק המפתיע בראיון: חוץ מגיחה פה, גיחה שם, היא מעולם לא הייתה שחקנית־של־קולנוע, עד שב־90’ הופיעה בתפקיד בולט בסרטו של אברהמ’לה הפנר, “אהבתה האחרונה של לורה אדלר”. הסרט הזה פתח בפניה את השערים לצרפת, והיא נבחרה בידי הבמאי הצרפתי־יהודי, עמנואל פינקל, לגלם את התפקיד הראשי בסרטו “מדאם ז’אק על הטיילת”.
את, עם כל התהפוכות בקריירה שלך, מצאת את עצמך מצליחה בארץ אחרת.
“מבחינתי, זה לא מפתיע. בעיניי אין לאמנות גבולות. שם אני יכולה לשחק איך שאני בלי דעות קדומות שיכולות להיות לאנשים מהתחום בארץ. בצרפת, כשמגלים אותך, אתה עובר מסרט לסרט. כך שיחקתי ב’קירות תומכים’, סרט של במאי יהודי אחר, סיריל גלבלט, את אמה של הכוכבת הצרפתייה מיו מיו. ובסרט אחר, ‘מלכה אחת ומספר מלכים’, שהכוכבת המפורסמת שלו הייתה קתרין דנב. אלא מה, לא נפגשנו. הצטלמנו לסרט במקומות שונים”.
נראה שאינך להוטה לנוח על זרי הדפנה.
“ממש לא. כשקוראים לי, אני באה”.