בתום הצפייה ב"תל חורף" בתיאטרון גשר, על רקע תפאורה מושקעת ומושלגת, הרגשתי מנותקת לחלוטין מהמציאות. האולם היה מלא מפה לפה בצעירים שהגיבו חזק לדמויות על הבמה - המנהלות יחסים מורכבים ומחפשות את עצמן - ואני מוצאת עצמי מהרהרת ביני לבין עצמי מהם החומרים האידיאליים המאפשרים יצירת חוויה תיאטרלית מיטבית.
ההצגה "תל חורף", המבוססת על המחזה Almost, Maine מאת ג'ון קריאני, מטפלת בשמונה סיפורים שמתרחשים במקביל בעיירה במדינת מיין, על אהבה וזוגיות בעיר מכוסה שלג, שעוצרת הכל ויוצאת להפסקה. סיפורים המזמנים לקהל הזדמנות לחזות בצעירים ומבוגרים המחפשים אהבה בעיר מושלגת. כן, זה מה שקורה לצופה שנכנס לאולם של גשר, הממוקם על גבול תל אביב־יפו, ומוצא את עצמו בעיר מושלגת - ובחוץ כולה סתיו שרבי.
גדולתו של המחזה, שבמרכזו 19 דמויות שמחפשות אהבה וסובלות ממחשבות אובדניות, היא פענוח תחושת האובדן והבדידות כסיפור אוניברסלי באמצעות מלאכת מחשבת עתירת טעם של יוצרי ההצגה.
הנוסח העברי של שחר סגל, והעיבוד של במאי ההצגה, מיכאל קרמנקו, מאפשרים הצצה לסיפורים מרגשים, מעניינים, ומעוררי מחשבה, גם בתום ההצגה. עבודתו של קרמנקו, שנודע בזכות תפאורות הצגותיו, מצליחה לגעת ביופי שבבדידות ובחיפוש אחר האהבה ולהציג אותו. כל זה קורה בזכות משטחי החלקה על קרח, שדמויות מחליקות עליהם, נופלות וקמות, בדיוק מה שקורה לאוהבים שמחפשים נואשות אהבה חלקלקה וחמקמקה.
הישג בולט נוסף של ההצגה נעוץ בפסקול המיוחד, ובו שירים נפלאים כמו "סיפור של חורף" (מילים: יהונתן גפן, לחן: מיקי גבריאלוב), שמאפשרים לשחקנים לצבוע את האהבה במגוון רחב של צבעים, הודות להדרכה הקולית המצוינת של דוקי עצמון.
אפילו שאין סיכוי שנתעורר בעתיד הקרוב ונגלה שתל אביב־יפו מכוסה בשלג, דווקא האפשרות לחזות בסיטואציה כזאת, ולהציץ לחייהם של אנשים דרך זכוכית מגדלת שבוחנת את חייהם, היא חוויה רבת־עוצמה, מרגשת, מעניינת ואכן מומלצת ביותר.