יודע כל פרסומאי מתחיל כמה חשוב להעניק למוצר את השם הנכון. לפעמים זה מה שעושה את כל ההבדל. כך למשל במחזה בעל השם המסקרן להפליא, "ליידי עמר" של נועם גיל, שקריאה מבוימת בו תעלה השבוע במסגרת פסטיבל "נקודת פתיחה": מיזם של מפעל הפיס לפיתוח מחזאות מקורית, בשיתוף עמותת "קבוצת עבודה".
מי שחתומה על המחזה כבמאית ושחקנית היא שרה פון שוורצה, שמצאה את עצמה מתחברת אליו לא רק בזכות שמו המעניין, אלא בעיקר בזכות התוכן המסקרן: סיפורה של אישה מבוגרת שנחטפת באמצע הלילה מרחוב סואן. היא מזדהה כפולין וייס ותובעת מחוטפיה להשתחרר בחזרה לחיק בעלה האוהב, תעשיין עשיר. החוטפים טוענים שהיא אמם, ג'קי עמר, אלמנה ענייה מהדרום שאיבדה את שפיותה. "כאדם שנמצא בין שני העולמות, גם בתפיסה הפנימית, אני מבינה ממקום עמוק את הבריחה של האישה הזאת", מעידה פון שוורצה.
הבזקים של אמת
"נעם גיל, המחזאי שכתב גם את 'המתנחל', אוהב להעלות בכתיבה שלו סוגיות ידועות שהוא לוקח למקום הפרטי, האישי והמשפחתי", מספרת פון שוורצה. "גם בסוגיה העדתית במחזה הזה הוא לוקח את זה למקום הפרטי, לחשבון נפש שאדם עושה עם עצמו, ואיך התנהל בחייו עם ילדיו. אני רואה את התהליך הזה קורה לאנשים מבוגרים ממני וגם לי עצמי. בתי כבר גדולה יחסית, בת 22. אני מאוד מרוצה מהאמהות שלי, אבל יש לי חשבון נפש של מה עשיתי ומה לא עשיתי".
לדבריה, הדמות שהיא מגלמת במחזה מזכירה לה את ויויאן זגורי, הביג מאמא המרוקאית, החמות והדמות הדומיננטית במשפחתה, שאותה גילמה בסדרת הלהיט "זגורי אימפריה". "לוויויאן לא היו הרבה אופציות, חוץ מכעס, תסכול והדחקה. גם לדמות הזאת החברה תקעה תקרת זכוכית. זה גורם לנו לחשוב מה יכולנו להיות, אם לא היו מגבלות של חברה וסטיגמות".
איתה במחזה משחקים ויקטור סבג וחן יוסף, תלמידיה לשעבר מבית צבי, ואיציק גולן, שחקן שגילתה באינטרנט, "ומיד ידעתי שזה הוא".
שמחה גדולה להתגלות ככה, ברשת.
"רק חבל שלא יכולתי להציע לו יותר כסף. טוב, השקעה בתרבות היא לא הצד החזק של מדינת ישראל. זאת תמיד הייתה בעיה, וזה רק נהיה יותר גרוע".
ואולי זאת דרכו של משטר שלא שש לתמוך במי שלא תומך בו?
"יש משהו רע בהקצנה של כולנו ובהתבצרות של כל אחד בעמדותיו, בלי התובנה שללא האחר אנחנו לא קיימים. לא אדע שאתה שחור, אם לא פגשתי את הלבן - ולהפך. אלו היין והיאנג. אני, בתפיסת העולם שלי, מודה לאנשים שאני פוגשת וחושבים אחרת ממני. בעיני זה מה שמגדיל ומעצים כל אחד מאיתנו. השנאה הזאת לא תורמת לשום סקטור ובטח לא לתרבות".
כל אדם מתבצר באמת שלו ומשוכנע שאין בלתה.
"ברור שאם אפגוש אותך, אנסה לשכנע אותך באמת שלי. אבל מי אמר שיש אמת אחת? זאת מלבד ערכי הדמוקרטיה, שהייתי מקווה שיישמרו, אבל זה לא קורה, בלשון המעטה. ההתבצרות של כל אחד בעמדותיו גורמת לכך שאין צבעי ביניים. אדם לא יכול להיות גם וגם. במחזה זה גורם לגיבורה להתעלם מהמוצא ומההיסטוריה שלה רק כדי להשתחרר מהחברה שלא מוכנה לקבל את המורכב, את הצבעים השונים".
ואולי הגיבורה לא מתכחשת למוצאה. אולי היא פשוט מפתחת אלצהיימר.
"בהתקפים של חולה דמנציה יש הבזקים של אמת. החולה מספר סיפורים שלא סופרו, אמיתות יוצאות. זה מעמת את המשפחה עם המון דברים. אני מכירה את הסיפור מקרוב משפחה שעבר את התהליך".
לרגע משתחררת פון שוורצה מעול הזיכרונות ומאזכרת את הגל של החוזרים לשם משפחתם המקורי, לפני שעברתו אותו. "תמיד אמרתי: דע מאיפה באת ולאן אתה הולך", היא מספרת. "נשארתי עם השם שלי כי הוא מזכיר לי מי אני, ומה העבודה שעלי לעשות. התהליך הזה משעשע אותי. במשך שנים אנשים עברתו לשם משפחה בן שתי הברות, ופתאום יש חזרה למקורות".
בטח היה לא קל לגדול כילדה עם שם המשפחה פון שוורצה.
"לא סתם המדינה רצתה שכולם יהיו כמו כולם וביקשה שישכחו את הזהות הקודמת. אבל זה לא עובד. אני לא נתקעתי במוצא שלי, אלא הלכתי הכי רחוק שאפשר. כל מי שמכיר אותי יעיד על זה. אף פעם לא אהיה שייכת למקורות שלי ולא אהיה פרוטסטנטית. אבל זה חשוב שאני יודעת איך חיו אבות אבותי. יש חשיבות בהכרה במוצא שלך, בכך שתוציא אותו מהבוידעם, תתעמת איתו ותטעם אותו. משום שבמדינה ניסו להשכיח את המקורות, יש קאמבק וכל אחד חוזר להתחבר למשהו".
חשבונות על הראש
אם יש נושא אחד שמעלה את חמתה של פון שוורצה יותר מכל, זו תקרת הזכוכית לנשים, "שעדיין קיימת עבורנו יום-יום ושעה-שעה", לדבריה. "יש עוד הרבה עבודה, מודעות ופתיחות שצריך לעשות".
גם בתחום התיאטרון את מרגישה את תקרת הזכוכית?
"כמה במאיות את מכירה? זה לא שהן לא רוצות לעסוק בזה. כמה פעמים את הולכת לתיאטרון, והאחרונה שמשתחווה היא אישה? כמה תפקידים טובים יש לגברים לעומת הנשים? את רוצה שנדבר על הבדלי שכר? על אופציות? כמה נשים שחקניות מבוגרות מובילות את מכירה? כמה נשים אחרי גיל 40 שורדות במקצוע? אני מאלה ששרדו את משבר גיל 40 ואת הילדים, אבל אין הרבה ששורדות את הגיל".
איך הצלחת?
"ניסיתי להיות נאמנה לעצמי, לחפש מה אני רוצה להגיד. אמן שלא זוכר שהוא חלק מחברה ומתמקד אך ורק בקריירה - מפסיד. איך שרדתי? כשהציעו לי קביעות, לקחתי אותה. חשבתי על הילדים ועל פרנסה. אם הייתי נשארת פרילנס, אולי הייתי היום עורכת דין. לא פשוט לשרוד בעולם האמנות".
לנוכח הקשיים להתקדם בעולם התיאטרון, יש לה רק מילים טובות להגיד על הפרויקט של מפעל הפיס: "אין בארץ מעבדה לבדיקת חומרים. למחזאי לוקח הרבה זמן לכתוב. בינתיים יש לו חשבונות על הראש ואין לו אפשרות לבדוק את היצירה שלו. המעבדה מאפשרת למחזאי להביא לתיאטרון דראפט יותר בשל, שעברו עליו כמה עיניים, וייעצו לו. זה הרבה יותר מאשר כשאני יושבת לבד בחדר ומגישה למנהל התיאטרון לקרוא. יותר מזה: קריאת המחזה מול קהל היא רעיון מבורך, כי כבמאי ושחקן אתה שומע את התגובות ומבין איפה הדברים עומדים. אני ממליצה לאנשים לבוא ולשמוע ולהיות שותפים לתהליך. זאת אפילו שאני מתה מפחד".
את? עם כל הניסיון שלך?
"זו הגדולה של אמנות. אתה תמיד חוזר לבסיס. כשהתחלתי במקצוע, ראיתי את זהרירה חריפאי לפני הצגה והבנתי שההתרגשות היא משהו שלעולם לא יעבור".
"ליידי עמר", 24.12, שבת, 18:00, קאמרי 4