תמונה ראשונה



טסים במטוס צבאי לבסיס חיל האוויר בביר גפגפא. אנחנו עומדים להקליט שם את "חמש חמש", השעשועון של גלי צה"ל שבו מתחרות זו מול זו שתי קבוצות משתי יחידות שונות. בכל קבוצה חמישה חיילים. החיילים אוהבים מאוד את התוכנית. יש פרסים (תקליטים לזוכים!) ויש אמן אורח שמופיע בסוף התוכנית.



אז זהו, שהפעם לא יהיה אמן אורח. מי שהיה אמור לטוס איתנו הבריז לנו ברגע האחרון. בתיה שושני, השותפה שלי לעריכת התוכנית, ניסתה עד לרגע ההמראה למצוא מישהו במקומו. היא התקשרה לכל העולם. דיברה עם זמרים, בדרנים, אמרגנים ומפיקים. היא התחננה, הבטיחה ואפילו איימה, אבל הפעם באופן נדיר ויוצא דופן היא נכשלה. מה שמדכא אותה נורא ומביא אותה כמעט לידי דמעות.



במטוס המיטלטל מצד לצד נמצאים בנוסף לאנשי הצוות של גלי צה"ל גם כמה מילואימניקים. ובעוד אני מנסה להרגיע את בתיה, מתנדנד לכיווננו שמיל, הלא הוא שמואל שי מנחה התוכנית.



"תראו מה מצאתי", הוא צוהל כשהוא גורר אחריו מילואימניק צעיר, "זה ממש מדהים. אני לא מאמין. תראו בעצמכם!". האמת, לא היה לנו כל כך מצב רוח לתעלולים של שמיל. היינו בטוחים שזו איזו בדיחה שהוא הכין לנו כדי לרומם את מצב רוחנו השפוף.



ואז, שם בין שמיים לארץ, המילואימניק הזה מחולל פלאים. הוא מבקש נייר וכלי כתיבה ומצייר בדיוק את מה שציירתי כשהפנה לי את הגב. הוא כותב על פתק מילה שבתיה חשבה עליה ומספר ששמיל לחש לי. תוך כמה דקות נאספים סביבו כל יושבי המטוס והשעשוע הופך לתדהמה גדולה.


כשנחתנו בביר גפגפא הודיעה בתיה לחייל שהנושא טופל. הוא נשאר איתנו ולא חוזר הערב ליחידה שלו. וככה, בגלל זמר שהבריז ומילואימניק שטס איתנו, זכו החיילים בביר גפגפא להיות הצופים הראשונים בעולם בתופעה ששמה אורי גלר.



תמונה שנייה



אני אוסף את אורי מבית הוריו, ברחוב מרכז בעלי מלאכה לדירתנו הקטנה שברמת אביב. הזמנו כמה חברים לחזות בפלא. בכניסה לרמת אביב הוא מבקש ממני לעצור ולהתחלף איתו. הוא מתיישב במקומי ליד ההגה, שולף מטפחת ומבקש שאכסה טוב טוב את עיניו. אומר לי להביט על הדרך כאילו אני הנהג ומתחיל לנהוג. פתאום נותן ברקס ושואל אותי: "מה קרה?". "האור ברמזור הבהב", אני עונה לו. "הרגשתי שאתה מהסס ולא הבנתי למה", אמר. זה הרגע שבו אני הופך להיות שפוט שלו שמאמין ובטוח בכוחותיו העל־אנושיים.



בדירה הקטנטנה שלנו דחוסים יותר אנשים מאשר בחתונות של תשובה ובהשקות של ניקול ראידמן. הוא מדהים את כולם. איש מהם לא פגש עד אז בתופעה כזו. גם החבר שלי, המפיק מיקי פלד היה שם. למחרת כבר היינו במשרד שלו. מכאן התחילו ההופעות ברחבי הארץ. האולמות המפוצצים. ההצלחה העצומה. השמועות והפקפוקים. ההצלחות והפיברוקים ששיאם היה הפוטומונטאז' של אורי גלר עם סופיה לורן, שהכחישה שהיא בכלל נפגשה איתו.



תמונה שלישית



בימי השפל וההשפלה נדמה היה שהאיש מחוסל. היצור העל־חושי הפך להיות שק חבטות ומטרה לזלזול ולהשפלה. הוא עזב את הארץ כמעט בעל כורחו. אבל אורי, כמו חייזר אמיתי, חזר בגדול והדהים את העולם כולו. מיטב תוכניות האירוח ברחבי העולם אירחו אותו. הוא הפך להיות כוכב עולמי. חוקרים רציניים ערכו עליו ניסיונות ומחקרים מדעיים. ואם התמונה עם סופיה לורן הייתה מפוברקת, אז הידידות עם מייקל ג'קסון הייתה מתועדת. הוא הפך להיות עשיר ומפורסם. הוא רכש ארמון באנגליה ואת אי הכבשים בסקוטלנד. הוא תבע ונתבע והפסיד וזכה. כתריסר ספרים נכתבו עליו ומאות מאמרים. ואם תגידו "אורי גלר", אז יש לשער שגם ביפן, לא רק בביר גפגפא יידעו מי הוא.



אפילוג



ביום שלישי האחרון מלאו לאורי גלר 70. אם הוא קוסם, אז זה לא כל כך נעים להיות קוסם קשיש. אבל אם הוא חייזר, אז הוא כנראה רק בתחילת דרכו.


הרבה שנים עברו מאז הטיסה ההיא. בתיה כבר איננה. את אורי גלר לא פגשתי שנים רבות. לפעמים מזדמן לי להיפגש עם אנשים שזוכרים עדיין את הלילה ההוא בדירתנו הקטנה ברמת אביב. יש ששואלים אותי גם היום אם אני באמת חושב שהוא בעל כוחות על־טבעיים. אני עונה להם כמו שלמה ניצן, שגם הוא חגג אתמול יום הולדת, מה אתם רוצים: סיפור או ויכוח?



"הוא עושה נפלאות. הוא מטריף. הוא סוחף.
הוא שילוב של קוסם, מהפנט ומכשף.
ואת כל הקסמים הוא שומר לעצמו
אף אחד לא מבין מהו סוד עוצמתו" 
(חוה אלברשטיין)