בנו של יהודה עמיחי: "השילוב של צנעה וגאווה מלווה את תחושותיי"

כל שחולף הזמן מאז מותו של יהודה עמיחי בשנת 2000 ומתרבים המשוררים והכותבים, תרומתו לשירה העברית ניכרת ובולטת יותר ויותר. בשבוע שעבר ראתה אור “בין מלחמה לאהבה", ביוגרפיה חדשה של עמיחי, בהוצאת רימונים. בצד ציוני דרך אוטוביוגרפיים, מכיל הספר - שיצא במקור בשפה הגרמנית בעריכת רנטה אייכמאייר ואדית ריים - חיבורים של חוקרי ספרות, סופרים והיסטוריונים על היבטים שונים בשירתו של עמיחי, וכן כמה בתי שיר וטיוטות ראשונות לשירים שלא הושלמו ושנמצאו בעיזבונו של המשורר. לגרסה העברית מתווספים גם פתח דבר, שכתב המשורר רוני סומק, וסוף דבר מאת הסופר מאיר שלו, שבחר לסיים את הספר בסיפורו האישי והמרגש על יהודה עמיחי בסוף ימיו.

במה שונה הביוגרפיה הנוכחית מביוגרפיות קודמות שיצאו אודות אביך, ומי מביניהן הכי נאמנה למציאות כפי שאתה חווית אותה? אני שואלת את רון עמיחי, בנו הבכור של המשורר מנישואיו הראשונים.

“עלעלתי בספר במהדורה הדיגיטלית שלו, ומעיון ראשון קשה לי עדיין להשוות", הוא עונה, "ביוגרפיה קודמת שקראתי על אבי הייתה זו שנכתבה לפני מספר שנים על ידי נילי גולד (הספר מעולם לא תורגם לעברית – ר"ז). למיטב הבנתי לא היה מדובר בספר שמטרתו ביוגרפית, אלא ניסיון מחקרי להציג תזה מסוימת, לפיה אבי רצה להסתיר בתחילת דרכו את מוצאו היקי, כדי להיראות אחד מהצברים. כדי לעשות כן, נכתבו בספר חלקים ביוגרפיים רבים.

אני מוצא בתזה שלה כמה כשלים לא מבוטלים, שמעמידים אותה בספק. די אם אציין כי כבר בספרו הראשון קיימת התייחסות למוצאו הגרמני. בנוסף, חבר של אבי מימי חטיבת הנגב של הפלמ"ח סיפר לנו לאחר מותו של אבי, כי הם היו 'שלושה יקים' – החבר, אבי ומפקד המחלקה - דיקי (שנהרג מאוחר יותר במלחמת השחרור ושעליו כתב אבי מספר שירים מרגשים). הפלמ"חניקים הצברים ראו בהם קצת אאוטסיידרים, ומכאן ברור שגם אם לכאורה א־פריורי ניתן היה לחשוב על מניע להסתרת המוצא, הרי שהוא ממילא נחשף, ולכן לא היה לו מה להסתיר כלל. ואולם, עולה כי פרופ' גולד עשתה מלאכה נאמנה, מעמיקה ויפה באשר לחקר הביוגרפי, דבר שהפך מבחינתי את קריאת ספרה למרתקת".

"פרוטקציה? אולי"

רון עמיחי (55) רואה חשבון במקצועו, עדיין מתגורר בעיר הולדתו, ירושלים. "אבי ממש התלהב מ'התפנית' אל מול תחומיו", הוא מספר. "ייתכן שהדבר קשור לעצה שקיבל מחבר, כשהחל את דרכו כמשורר. אותו חבר, שהיה צייר, יעץ לו שילמד מקצוע, כדי לא להיות תלוי בכתיבה ובכך להשתחרר מלחץ מיותר, דבר שרק ישפר את התוצרים. עניין זה מועלה בביוגרפיה החדשה שיצאה כעת. ייתכן גם שהדבר נבע מהפלורליזם של אבי, תכונה שהייתה נכונה כמעט לכל תחום".

איך הייתה התחושה לחלוק אב עם עוד מיליוני אנשים שהעריצו אותו?

"זה תלוי בגיל - כשהייתי ילד הוא היה קצת פחות מפורסם ושיריו היו למבוגרים בלבד, ולפיכך, עד שלא הולחן שיר ראשון מפרי עטו הדבר לא הציק לי. כשהולחן אותו שיר ותלמידים בכיתה שרו לי אותו בסוג של לעג קל, קצת התביישתי. מצד שני, מתחת לשכבת הבושה הייתה כבר אז גאווה, שכמובן, לא שיתפתי בה אלא את עצמי. כך לדוגמה, בסוף כיתה ב' קיבלנו את 'מקראות ישראל'. היה זה ספר של סיפורים קצרים של סופרים ישראלים, שעל רובם אבד הכלח, ששימש בשנה שלאחר מכן לשיעורי הספרות.

המחנכת ביקשה מאבי לכתוב מחזה לטקס קבלת הספר, ואני זכיתי בתפקיד הראשי. פרוטקציה? אולי, אבל גם ביתר ההצגות בכל שנותי בבית הספר שיחקתי בתפקידים שונים, רובם מרכזיים. אני חושב שעד היום השילוב של צנעה וגאווה מלווה את תחושותי לגבי היותי בנו. אני לא משתף בדרך כלל אנשים אחרים בעובדה שהנני בנו, אבל ככל שנודע להם ומרגע זה והלאה, אני כן מציין שירים שלו

בהקשרים רלוונטיים או מצטט דברים נבונים בעיני ששמעתי ממנו. אני חושב שאני חולק אותו עם עוד מיליונים כמשורר, אך לא כאב, ובמובן מסוים הרווחתי שתי רגליים לזיכרון שלו - משורר ואב.

“גם יש איזו תחושת חמימות מיוחדת כשאני קורא שיר ממנו ויודע את 'פתרון החידה' – מה עומד מאחורי השיר. לאחרונה אני קורא את ספרו 'לא מעכשיו, לא מכאן' ושוב אני מוצא עצמי מרוויח רווח כפול – גם נהנה ככל אדם מהספר, וגם מכך שאני מכיר חלק מהנפשות הפועלות ומזהה צורות חשיבה שירשתי ממנו".

לצחוק עם כל הלב

אף שאינו רואה בעצמו ממשיך דרכו של אביו, גם הוא חוטא מדי פעם בכתיבה: "מדי פעם אני כותב לעצמי או לאדם שאליו כתבתי, ובאירועים משפחתיים אני כותב כמעט תמיד מקאמות. כתיבת מקאמות שנונות אפיינה גם את אחותו של אבי ושני ילדיה עליהם השלום".

מה ירשת ממנו?

"כאדם אני חושב שירשתי תכונות רבות שלו. הערכת האדם באשר הוא אדם; צנעה; הספקנות המיטיבה, ולפעמים, כמובן, גם המקשה; עומק הרגש כלפי נושאים שונים ובעיקר זמן, אהבה ובנם המשותף – המוות; התבוננות עצמית ומה שלייבניץ קרא א־פרספציה (התפיסה של התפיסה); אמירת האמת שלי לגבי סיטואציות או נושאים מקצועיים. כך, לדוגמה, בעבודה תמיד אומר בדיונים את האמת המקצועית שלי, גם אם אדע שהממונים חושבים אחרת. דוגמה יותר ציורית היא שתמיד אגיד את דעתי לגבי ענייני אמנות, כגון סרט שראיתי, אף אם אדע שבחבורה הספציפית לה אני אומר את הדברים איראה משונה או חסר טעם.

בעניין אחרון זה, אני חושב שהרבה יותר קל למי שמוביל תרבותי לעשות את זה. אני זוכר שבמפגשים מסוימים, ושוב אתייחס בדוגמה לסרטים, ישבו אנשי תרבות שונים יחד עם אבי והיללו סרט כזה או אחר, בדרך כלל היה עליו להיות סרט ממדינה נכשלת שנעשה בתקציב דל, ואז אבי היה מביע דעה שלילית על אותו הסרט. אלא שאם במקרה שלי רואים בי היוצא מן הכלל, במקרה של אבי הוא הפך להיות הכלל החדש, ושאר האנשים שהשתתפו בדיון 'התיישרו' לפי דעתו".

זיכרון אישי שלך מאבא שלעולם יישאר בך?

"זאת כמובן בקשה בלתי אפשרית, שכן זה קצת כמו לשלוח מישהו לספריית הקונגרס למצוא את הציטוט הכי טוב לטעמו - מדפי הזיכרון שלי גדושים. אבל כמו תמיד אחרי הקדמה מלומדת 'מקבלים את דין התנועה' וכן בוחרים משהו: אהבתי לצחוק איתו ומאז לכתו היכולת שלי לצחוק עם כל הלב, ולכן עם כל הגוף, קצת נפגמה ומספר הפעמים פחת, ולכן אולי אזכיר את הליכותינו השבועיות לבריכת מלון גני יהודה בתלפיות, שם היה הוא לוקח אותי על הגב מתחת למפל ואומר ועושה כל מיני דברים שתמיד הצחיקו אותנו עד דמעות, עד חנק".

אם הוא היה חי בימינו, איך הוא היה מפרש את כל מה שקורה פה?

"ראשית, למרות שאני בנו זה די לא הוגן כלפיו לענות במקומו על השאלה, אז אענה איך אני חושב שהוא היה מגיב. מצד אחד, הוא לא היה טיפוס 'המשורר החולמני', הוא ידע גם להיות המשורר הלוחמני, ולכן הוא גם לא היה פציפיסט, אפילו לא קרוב לזה. אבל מאידך, די ברור שהוא לא היה 'יוצא במחולות', ודי אם אזכיר שוב את החשיבות שראה בספקנות ובערך האדם באשר הוא אדם, הן ביחס בינם לבין עצמם והן ביחס שבין האדם לחפצים, אבנים או אדמות".