דרמה מהחיים: "בשביל האסירים הכל ארעי בחיים, ובזה עוסקת ההצגה"

אי הוודאות, הפחדים, הגעגועים, מורכבות החיים המשותפים שבתוך התא הקטן שבו הם כלואים יחדיו לתקופה ארוכה, והשותפים בו מתחלפים כל זמן, הובילו קבוצת נערים מכלא "אופק" לבני נוער שבשרון להעלות הצגה שמציגה את ההוויי של חיי הכלא וחושפת את הקשיים של גיל ההתבגרות שמאחורי הסורגים. לכל אחד מהם יש חלום משותף אחד - להרגיש שייכים ולמצוא את המקום הבטוח, שבו יוכלו פשוט להיות מי שהם, ילדים. “אחרי שעברתי פנימיות, הוסטלים ומעצרים, כל מה שאני רוצה זה להרגיש שייך למשהו, למצוא את הפינה היציבה שלי, הבית שלי, ולדעת שהכל יהיה בסדר”, אומר נ’ (17) מדרום הארץ, שנכלא לשנתיים על עבירות רכוש.

“מיטה להשכיר”, שהועלתה במסגרת חוג התיאטרון בכלא אופק, הוצגה ביום שני השבוע בבית הסוהר בבימויה של הבימאית אלה לוי ובכיכובם של שישה נערים, אסירים שנשפטו לתקופות מאסר שונות. כשכבה האור באולם, הביטו משפחות האסירים בהתרגשות בבניהם, שעלו על הבמה ונראו ממש כמו תלמידי תיכון בהצגת סוף השנה. כאמור, ההצגה עוסקת בחייהם האישיים של הנערים ומציגה את המורכבות של שגרת החיים המשותפים בחדר הקטן שבכלא: מה קורה כשאסיר משתחרר, ולחלל הקטן נכנס אסיר חדש שצריך ללמוד ולהסתדר איתו; איך זה לחיות, לאכול, להתקלח ולישון עם אותם אנשים באותו חלל; ואיך הנערים מתמודדים עם הרצון העז למיטה משלהם, שבה יוכלו להניח את הראש, לעצום עיניים ולישון מבלי לפחד שמחר יגורשו למיטה אחרת. “אחרי הכל כנראה שזאת נועדה להיות המיטה שלי, המקום הבטוח שלי. לפעמים החיים בכלא יותר קלים מהחיים בחוץ. לפחות כאן אני לא צריך לחפש את המיטה שלי... בחוץ אני ישן פעם אצל החבר הזה, פעם אצל החבר ההוא, אבל מה קורה כשנגמרות כל האפשרויות ואין איפה לשים את הראש?” שואל נ’ בהצגה.

נ’ צפוי להשתחרר בעוד 20 יום. בעבר כבר נעצר כמה פעמים בשל עבירות דומות, אבל זו הפעם הראשונה שלו בכלא. “התגלגלתי לכל העולם הזה של גניבות בגלל הסביבה שבה גדלתי והחברים שלי”, הוא מספר, “והיה חסר לי כסף בחיים, אז זו הייתה דרך טובה להשלים הכנסה. לצערי אחרי שעברתי המון מסגרות, החליטו לשלוח אותי לשנתיים לכלא 'אופק'. מאוד פחדתי להגיע לכאן, כי שמעתי שמועות על הנערים בכלא, שכאן שהם מסוכנים ועבריינים כבדים ובאמת לקח לי זמן להתאקלם ולהבין מה קורה כאן ומי נגד מי. בהתחלה הייתי מפוחד מאוד, כי אתה מגיע לסביבה חדשה, כולם נראים לך מפחידים ואין לך את המשפחה שתתמוך בך ואת אמא ואחותי והיה לי מאוד קשה כאן”.

כחלק מההתמודדות עם הקשיים שבכלא, הצטרף נ’ לקבוצת התיאטרון של הכלא, ו”מיטה להשכיר” היא ההצגה הראשונה שבה הוא מגלם שני תפקידים - הקומבינטור של הכלא והאסיר החדש שנכלא בפעם הראשונה - שמשקפים את החוויות שהוא עבר בעצמו. “תמיד הרגשתי חוסר ביטחון מסוים ובאתי לתיאטרון כדי לקבל אומץ ולשפר את הביטחון העצמי שלי”, הוא חושף. “רציתי לדעת לעמוד על במה ולדבר מול אנשים, וגם להראות את נקודות החולשה שלי, כמו למשל להודות שבלילה אני בוכה לתוך הכרית. חששתי שהחבר’ה כאן יסתלבטו עלי בגלל זה, אבל קיבלתי אומץ לחשוף גם את זה, כי אני יודע שגם הם חווים את אותו דבר”.

על תפקידו בהצגה כנער החדש שכולם עובדים עליו הוא מספר: “זה בעצם מתאר את מה שאני עברתי כאסיר חדש, ולכן מאוד הזדהיתי עם הדמות הזאת. כשאתה חדש אז עובדים עליך כל הזמן ובוחנים אותך, וגם עלי עבדו כל הזמן. למשל, אמרו לי שאם אני רוצה משהו מהסוהר אז אני צריך לדפוק חזק בקיר, שזה משהו שאסור לעשות, ומי שעושה את זה נענש. כלא זה מקום של הישרדות, וכדי לשרוד בו אתה חייב ללמוד ולהתנהל בתוכו וזה לוקח זמן”.

נ’ לוקח חלק גם בפרויקט “צהלה”, המכין את בני הנוער האסירים לשירות בצה”ל. החלום שלו הוא להיות חייל קרבי ולקבל הזדמנות להתחיל את החיים מחדש ובלי סטיגמות. “מי שיש לו הרשעה כמוני לא יכול להתגייס לצה”ל אבל בזכות 'צהלה' ההרשעה שלי יכולה להימחק”, הוא אומר. “אני רוצה לאפס את החיים שלי, ושהכל יתחיל מחדש אחרי השירות שלי. כל מה שנשאר לי עכשיו זה לשרוד את 20 הימים שנותרו לי כאן”.

לא מרימים ידיים

כלא "אופק" הוא מתקן הכליאה היחיד בארץ המשמש בני נוער, ונמצאים בו כיום 110 נערים בגילי 14־18, שנכלאו על עברות של סמים, רכוש, אלימות, הריגה ואונס, חלקם עצורים וחלקם שפוטים לתקופות משתנות בהתאם לחומרת העברה שביצעו. בני הנוער מגיעים מרקעים ודתות שונים וחיים יחד בכפיפה אחת, בכל חדר גרים בין שניים לשלושה אסירים. “יש כאן הכל מהכל – יהודים, ערבים, רוסים, אתיופים, צברים - שחיים יחד ועומדים בפניהם שלושה מסלולים: השלמת עשר שנות לימוד, 12 שנות לימוד ובגרויות”, אומרת רס”ר אתי איכילוב, קצינת החינוך של הכלא.

“רוב הנערים שכאן נשרו כבר בגיל צעיר ממסגרות החינוך, ויש לי כאן נערים שאף נפלטו ממערכת החינוך כבר בכיתה ב’. חלקם הגדול נדד בין פנימיות והוסטלים כמו אלונים, מפתן, מלכישוע (מוסד גמילה מסמים - א”ב), והכלא הוא האלטרנטיבה האחרונה שלהם ובו הם חייבים ללמוד מתוקף חוק חינוך חובה”.

לאחר יום הלימודים, שמסתיים ב־12:00, מתפזרים הנערים לקבוצות טיפול שונות וחוגים מגוונים, כמו די־ג'יי, קבלנות, אמנות ותיאטרון. “התיאטרון מאלץ אותם לעבור תהליך ארוך של חזרות על גבי חזרות, לימוד טקסטים מורכבים בעל פה, והם לומדים להתמודד עם הקשיים שבדרך”, מספרת איכילוב. “בחודש האחרון הנערים היו בחזרות של ארבע־חמש שעות כל יום ועבדו עם חבריהם לתא על לימוד הטקסט. אחרי הכל מדובר בחבר’ה אימפולסיביים, שגם ככה נמצאים בגיל ההתבגרות ושרגילים לרוב להיכנע כשקצת קשה, להרים ידיים איפה שיש מכשול, וכאן הם מצליחים להתגבר על המכשולים וללמוד בעל פה טקסטים ארוכים ומורכבים, שזה אתגר לא פשוט בכלל”.

אלה לוי, בימאית תיאטרון קהילתי שעובדת ב"אופק" זה חמש שנים, כתבה את ההצגה בהסתמך על חומרים אישיים של האסירים שבקבוצת התיאטרון. “במשך החזרות שלנו הנערים הביאו חומרים אישיים משלהם על חיי השגרה שלהם ומה שמציק להם, וראיתי שמאוד מעסיקים אותם דווקא הדברים הקטנים - הלו”ז, השגרה שבתוך החדר והקשיים של לישון יחד ולבלות את כל היום עם אותם האנשים”, היא מספרת.

“לקחנו דימוי של מיטה שכל הזמן מתחלפת, כל הזמן מתחלפים השותפים, ואין מקום קבוע לשים את הראש, כי יכולים לשנות לך מיטה בתוך יום, כשבכלא מיטה היא המקום האינטימי שלך, הפינה פרטית. לרוב הנערים שכאן לא הייתה מיטה קבועה מעולם, ויש כאלה שעברו שבע חלופות מאסר, פנימיות והוסטלים למיניהם, עד שהגיעו לכאן. ככה שהכל בשבילם הוא ארעי בחיים, ובזה עוסקת ההצגה. נערים רבים כאן ב'אופק' יעדיפו להסתבך עם החוק לאחר השחרור ולו רק כדי לחזור, כי דווקא פה בכלא יש להם איפה לשים את הראש, יש מיטה ויש אוכל”.

אין יהודי או ערבי

אחד משחקני ההצגה, שמגלם את עצמו הוא מ’ (17), מוסלמי מאזור ירושלים שנשפט לארבע שנים בגין עברת אלימות קשה. מ’ הגיע ל"אופק" לפני שנתיים, בגיל 15, נטול עבר פלילי, לא דובר עברית ומפחד להיות נרדף בשל מוצאו.

“הגעתי לפה מפוחד לאללה”, הוא משחזר, “לא מדבר מילה בעברית, לא מבין מה זה בית סוהר ובטח שלא מכיר כאן אף אחד. הכל היה נראה לי מאיים, ופחדתי שירביצו ויציקו לי, כי הייתי בטוח שכולם כאן עבריינים. התגעגעתי למשפחה שלי ולחברה שלי, שאני איתה מגיל 14 ולא יכול לפגוש אותה אלא רק בבתי המשפט, וכדי לשרוד כאן אני מדבר איתה ועם ההורים שלי כל יום ומספר להם כל דבר קטן שעובר עלי. לשמחתי גיליתי שבכלא אין דבר כזה ערבי או יהודי, כולנו אותו דבר וכולם חברים של כולם, ובגלל שאני אדם שיודע להסתדר אז למדתי לקבל את כולם, וכמובן, אני כבר דובר עברית שוטפת, מה שיעזור לי בעתיד”.

מ’ נבחר להיות “תומך” - אסיר שקולט ומלווה אסירים חדשים שמגיעים לכלא, לרוב בגילי 13־14. “התפקיד של התומך הוא ללוות ולקלוט את האסירים החדשים שבאים לכאן”, הוא מסביר. “לכן תמיד מכניסים אותם לתא שלי, ואני מראה להם איך לנקות את התא, איך להסתדר עם אסירים אחרים, מה לעשות ומה לא לעשות, מכיר להם את החבר’ה וגם עושה להם כוס תה, כדי שיירגעו, כי זה שוק גדול להגיע לכאן. הדבר שהכי קשה לי כתומך זה שכל הזמן מחליפים לי את השותפים בחדר, וזה משגע אותי, כי זה כל הזמן לפתח קשר מחדש ואז הוא נקטע.

כשכבר סוף־סוף יש לי חברות עם מישהו ושיחות טובות, אז מעבירים אותו תא ואני מקבל מישהו חדש. איש לא שואל אותי מה ואם בא לי ובטח שלא עושים כאן בדיקת התאמה, לפעמים מי שמגיע לא מתאים לי ואין כימיה אבל אין ברירה. צריך לתמוך בו”.

מ’ הצטרף לקבוצת התיאטרון לפני שנה, לדבריו בעיקר כדי ללמוד ולהתמיד ולא להתייאש כשיש מכשולים בדרך. “בהצגה אני משחק את עצמי, תומך שחונך אסיר שבא ועוזר לו להיקלט בכלא", הוא מספר. "בהצגה למדתי לעבוד יותר מהראש, למדתי שבכל דבר בחיים, כמו בהצגה, יש תהליך ויש עליות ומורדות ואני מצליח להתמודד איתם ולא ליפול בדרך. אולי ככה אני אצליח להגשים את החלום שלי לצאת מכאן ולא לחזור לעולם ולהפוך לאיש תקשורת, כי זו דרך נכונה וחיובית להציל את העולם ולעזור לאחרים ובעצם לעצמך”.