מאה שנה להבימה: הומאז' מיוחד לגיבורים של התיאטרון הלאומי

אמצע שנות ה–30. קיץ. “מישא, תעלה לאוטו, נוסעים!", קרא נהג משאית בפתח תקווה של אז לבנו בן ה–11 ויצא עמו לדרך. הם הגיעו למחצבות במגדל צדק, שם פועלים ערבים העמיסו חצץ על המשאית, שפנתה לתל אביב. שהגיעו לאתר הבנייה שבו נפרק המטען שאל הילד את הקבלן שהמתין להם מה בונים. “כאן בונים את תיאטרון הבימה", נענה.

הילד, שלא העלה על דעתו כי הגיע למקום שלימים ייהפך למרכז חייו, הבחין בעץ שקמים גדול, עמוס פרי, שהתנשא מעל האתר והחל לטפס עליו. “ילדון, מה אתה עושה שם למעלה?", קרא לעברו בקול הבס העמוק שלו איש גבוה תוך כדי שיחה עם עמיתו. הילד זיהה את בעל קול הבס ומיהר לרדת מהעץ. “אני מכיר אותך!", אמר לו. “באמת?", הבס כוון אליו במבטא רוסי. “אתה מסקין!", אמר בביטחון לאיש שאותו זיהה כאהרן מסקין, מענקי הבימה. “לפני שבוע הופעתם בהצגת ‘עלי כינור' אצלנו, בפתח תקווה. כשאגדל, גם אני ארצה לשחק על הבמה". “ודאי, אבל צריך ללמוד, ללמוד הרבה", התערב איש שיחו של מסקין, יהושע ברטונוב, זקן שחקני ישראל. והוא, מישא אשרוב, זה שם הילד, לא שיער שבבוא היום, בדרכו להיות אחד מגדולי השחקנים בתיאטרון הלאומי, אותו ברטונוב יהיה ה"מנטור" המובהק שלו.

זהו הסיפור הפותח את הספר אפוף הנוסטלגיה (וגם רכילות עסיסית) “סיפורי הבימה של מישא אשרוב", שבימים אלה יצא לאור, 12 שנים וחצי לאחר מותו של השחקן הדגול. הספר מציג את השחקנים כבני אדם, מעבר למה שהקהל רואה אצלם, ומלמד כי אכן כל העולם במה. שכן אז, כשהשחקנים לא היו כה מפונקים, הם הציגו גם במקומות ששחקני ההווה לא היו מתקרבים אליהם.

המבחן

האריות של הבימה נכחו במבחן הקבלה של אשרוב לבית הספר הדרמטי של התיאטרון. כשהתבקש להגיש קטע, החל לדקלם את “שמיים, בקשו רחמים עלי" מתוך “על השחיטה" של ביאליק - ומיד הופסק. “מי לימד אותך לדקלם כך?", חקר ברטונוב. “ציון, חבר שלי מהשומר הצעיר", השיב בתמימות. כשהתבקש לספר משהו בפרוזה, תהה מה זה פרוזה. כשהציעו לו לספר את סיפור עלייתו ארצה מבוכרה, שבה את לב בוחניו. “זה הילד שהביא עם אביו חצץ לבניין של הבימה", הזכיר ברטונוב למסקין. “זוכר, זוכר", רעם קולו של מסקין בחום. “זה הילד שטיפס על עץ השקמים".

“המכשפה"

כמו רבים מחניכי הסטודיו בהבימה, נתקל אשרוב כבר בהתחלה בשחקנית ובמורה פאני ליוביץ', שהטילה את חיתתה על פרחי המשחק הצעירים. כשביקשה מחניכיה להדגים מה זה טמפרמנט, אשרוב כה לא הצליח להשביע את רצונה, עד שגערה בו: “זה פשוט אפס. זה כלום! בשביל מה באת הנה? אין לך מה לחפש אצלנו! אל תבוא לשיעורים. לך!".

כשאשרוב יצא למסדרון מבויש וחיוור, ניגש אליו החניך איתן פריבר, לימים שחקן תיאטרון אהל, הניח את ידו על כתפו ואמר: “אל תשים לב אליה, היא מכשפה. לך הביתה, תחשוב על העניין ותחזור עם תרגיל חדש". הוא חזר, וכשצרחה עליו ביקש ממנה הזדמנות נוספת. הפעם השביע את רצונה. “בראוו, יוצא מהכלל!", היא הריעה לו. אז הבין שלא כל הזמן היא מכשפה.

אדיפוס בנהלל
בקיץ 46', כשהארץ געשה מפעילות ארגוני המחתרת נגד הבריטים, הגיע להבימה טיירון גאתרי האירי, מגדולי הבמאים בעולם, כדי לביים בתיאטרון העברי את הצגת “אדיפוס המלך". החזרות איתו היו מלאכת מחשבת. בסיומן יצאו שחקניה, כולל אשרוב שלוהק לתפקיד המשני של אחד מזקני תבאי, להציג בהתיישבות העובדת. בבואם לנהלל הוזמנו לפני ההצגה לארוחת ערב אצל משפחתו של משה דיין, כמקובל בקיבוצים ובמושבים של אז. “אכלו, אכלו בתיאבון", האיצה דבורה אמו בשחקנים.

אבל אשרוב, שתמיד התעניין בצד הטכני, שאל אם תהיה רוח. זוריק, אחיו של דיין, שעתיד היה ליפול תוך שנה במלחמת העצמאות, סיפר ששנה קודם לכן, בהצגת תיאטרון אהל, נפלה התפאורה באמפי הפתוח. “הפעם זה לא יקרה", הביעו הוריו של דיין תקווה. בשיא המתח בהצגה החלו עמודי תבאי לנוע ואיימו להתמוטט. מהקהל נשמעו קריאות אימים. כשאשרוב וחבריו כבר התפללו שלא יקרה אסון שככה הרוח, וההצגה נמשכה כרגיל.

הצגה בלול

דווקא בשיא החורף של 51' הציגו צעירי הבימה, בבימויו של שרגא פרידמן, אחד מהם, את “הרחק בערבה", מחזה הביכורים של אהרן מגד, שכמשתמע משמו התרחש בחמסין כבד. לחזרה שלהם נקלע נתן, מי שהיה הנהג שלהם בלהקה הצבאית של תש"ח. בסיומה הציע להם הצעה כביכול בלתי ניתנת לסירוב - להעלות את ההצגה בפני תושבי מושבתו פרדס חנה ובנימינה הסמוכה. כשנשאל אם יש שם אולם השיב בכנות שאין, אבל אצלו בחצר מצוי מחסן גדול שהיה פעם לול. “אני אנקה ואסדר אותו", הבטיח. כשהגיעו לפרדס חנה ניתך מטר עז.

כשנתן קידם את פניהם במשקה חם ובביסקוויטים פתי בר, השחקנים דחקו בו להראות להם ה"אולם". “האולם, בוודאי, בוודאי", הוא המהם. כשנכנסו פנימה חשכו עיניהם. בפינת צריף הפח, שזמן קצר קודם לכן שימש לול, היו זרוקים שקים וארגזים, התאורה הייתה חלשה, ורעש טיפות הגשם שהכו בפח שימש רקע מוזיקלי צורם. בקיצור, זו הייתה משימה בלתי אפשרית להציג כך הצגה “חמסינית". הגשם הפך למבול. קצר כיבה את האור. בייאושם לא נותר לשחקנים אלא לפרוץ בצחוק היסטרי. “הקלון הוא שלנו", גער בהם פרידמן במונית בדרך לתל אביב. “מה לעשות שיש סופה וברקים במקום חמסין ובמקום השמש - קורטשלוס (קצר חשמלי)?", ניסה שלוימלה בר–שביט לפייסו.

חלום ושברו

כשחקן מתחיל הוצב אשרוב בהצגת “חלום ליל קיץ" כאחד הניצבים, ותמורת תוספת שכר למשכורתו הועסק בה גם כפועל במה. בחזרות הבחין בו מאחורי הקלעים ברטונוב הישיש, ששיחק את מנהל להקת החובבים ביער והציע לו לשים לב לתפקידו, כי מי יודע מה יכול לקרות לו בגיל 75.
בבכורה, בחודש הכרזת המדינה, הריע הקהל לשחקן הנערץ. כשקד לו קידה נתקל בבליטה שצצה מבין קרשי הבמה, מעד, הוצא מהאולם על אלונקה והובהל לבית חולים. כשנודע משם שרק נקע את קרסולו נשם אשרוב לרווחה, אבל לא לאורך זמן. בהמשך הערב הגיע שליח מהתיאטרון, מי חלם על טלפון נייד? - אליו הביתה, והזעיק אותו לחזרת–החלפה.

בקיצור, אשרוב החליף את ברטונוב הגדול, ונוכח תשואות הקהל זה היה לו חלום ליל קיץ אמיתי. למחרת, כשביקר את השחקן הישיש בבית החולים, הביא עמו ביצ'ק, מאפה בוכרי ממולא בדלעת, מעשה ידי אמו. “הרגל עדיין כואבת", אמר ברטונוב והתענג על התקרובת. “אני מאחל לך הצלחה, מישינקה, גם הערב". בערב, בעודו מתאפר ומשנן את התפקיד, נשמעה נקישה בדלת. מולו ניצב ברטונוב. “כשאני עולה על הבמה, אני שוכח שאני חולה וכוחותי שבים אלי", אמר. “אל תכעס עלי. בגילי מי יודע מתי אזכה שוב לתפקיד כזה. סלח לי, יקירי. אני אתאפר ואחזור לתפקידי, ואילו אתה הסר את האיפור וחזור לתפקידך".

ברגל שמאל

חנה רובינא הייתה ללא עוררין מלכת התיאטרון הנערצת, שהטילה את מוראה על הכל. לדברי אשרוב, יום אחד בעודו מסב עם חבריו ב"גרין רום", חדר השחקנים, שמע במו אוזניו את המלכה מתלוננת שמעלילים עליה כי היא שוב איננה זוכרת טקסט, ואין מרעיפים עליה תפקידים פרט ללאה ב"הדיבוק". לטענתו, אז נשמע מקצה החדר קולו של נסים אלוני השתוי, מבטיח שישתף את המלכה בהצגותיו “דודה ליזה" ו"הצוענים של יפו".
ברם, עם כל כישרונו, אשרוב לא הוזמן אליהן. לטענתו, למלכה היה חשבון פתוח איתו. מעשה שהיה, כך היה. ערב אחד הגיע לתיאטרון מתנשף ודואב לאחר תאונה קלה עם אופנוע ההארלי דיווידסון שלו. כשראתה אותו בהצגה צולע, בניגוד לאמור להיות בה, שלחה לעברו מבט מזרה אימים כזה שהוא לא יכול היה לפצות את פיו. כשהתרעמה מחוץ לטקסט מדוע הוא שותק ברח נבוך מהבמה. אשרוב סיפר שכאשר עמדו בהמשך ללהק אותם יחד בהצגה, הכריזה - “על גופתי המתה!". מלכה, לא?

תמרה

על תמרה רובינס, מוותיקות הבימה, שנהגה לשאול מה הייתה המלכה רובינא עושה בלי המשרתים שלידה, נפוצו לא מעט אגדות. על אחת מהן חזר אשרוב. רובינס התגוררה עם בעלה החביב, השחקן מנחם בנימיני שכונה בנג'י, בשכונת שחקני הבימה ליד דיזנגוף. כשהגיעו החגים הסתערו על ניקיון הבית. מכיוון שככל שחקני הבימה לא קיבלו משכורת כמעט שנה ולא היה להם כסף לעוזרת, הם הפשילו שרוולים. “מה עם החלונות?", שאלה תמרה. בנג'י שלה נשק על לחייה, עלה על שולחן ועשה כמצוותה. “ואיך ננקה מבחוץ?", שאלה. הניח בנג'י לוח עץ על אדן החלון, הורה לזוגתו להישען עליו וניקה במרץ. לפתע נשמע צלצול בפעמון הדלת. “הדוור!", קראה ורצה לפתוח. כששבה לחלון לא ראתה את בנג'י. למרבה המזל הם התגוררו בקומה הראשונה, ונפילתו לא הייתה כה מכאיבה.

פרידמן והמטיאס

לא פחות אגדות נפוצו על שרגא פרידמן, חברו של אשרוב מהסטודיו ובן השנתון שלו, שנפטר בגיל צעיר. לאחר שהבמאי האנגלי פיטר קו התרה בהם להגיע מוכנים לחזרה על הצגת “יוליוס קיסר" ראה אשרוב, מי ששיחק בהצגה את מרקוס אנטוניוס, את חברו, מי ששיחק בה את קסקה, מחפש לשווא את הטקסט שלו. עודם מלהגים וכצ'לה, מנהל הסדרנים והחזרות, בא משוק הכרמל עם דג מטיאס מעורר תיאבון. כשהגיעו למזנון וכצ'לה שלף את הדג מתיקו, צעק פרידמן “געוואלד" כשראה אותו עטוף בטקסט שלו. התברר שבעל המכולת איים עליו שלא ייתן לו דג אם לא יביא נייר לעוטפו. עבר כצ'לה בתיאטרון ובלי משים דג את הטקסט של פרידמן. “מילא, יביאו לי דפים חדשים, אבל תן כבר פרוסה!", אמר לכצ'לה בקולו המתכתי.

בוקס דמיוני לצמרת

לדברי אשרוב, שנים לא מצא את מקומו בהבימה, עד שב–54' הפקיד בידיו הבמאי פיטר פריי את תפקיד הסנגור בארני גרינוולד בהצגת “המרד על הקיין" במקום שלמה בר–שביט, שכדי לא להתעמת בהצגה עם מסקין הגברתן, שגילם את לוטננט קומנדר קוויג הפרנואיד, העדיף לעבור לתפקיד משני. “תדמה שאתה מתאגרף ובתור שכזה, עליך להעיף לו שמאלית ארוכה ללסת ולחסל אותו בנוקאאוט", אמר לו פריי. אשרוב עצם את עיניו, עשה כמצוות הבמאי ועף לצמרת.

קינדערלאך

עד מהרה הגיע אשרוב לאחת מפסגות הקריירה שלו בתפקיד אדי קרבונה בהצגת “מראה מעל הגשר" מאת ארתור מילר. במאי ההצגה, היי קיילוס, נודע בשיטות העבודה המקוריות שלו, שדרכן ידע להטריף את שחקניו וכך להוציא מהם את המיטב. באחת החזרות ביקש אשרוב מהבמאי היהודי–אמריקאי שלא יפסיק אותו באמצע ויניח לו לזרום, אבל קיילוס לא התאפק. בשיא המונולוג של אדי קרבונה, כשהתחיל ללהג משהו כמו “Just a Moment, קינדערלאך" (רגע, ילדים!"), עלה הדם לראשו של אשרוב והוא הטיח את פח האשפה שלידו בקיילוס המופתע.

למזלו, קיילוס היה זריז דיו כדי לקפוץ הצדה ולא להיפגע. במקום לצרוח, פרץ בצחוק ואמר לו: “אתה רואה, אדון אשרוב הבוכרי מסמרקנד, הצלחתי להוציא אותך מכליך כפי שאדי קרבונה חייב לצאת מדעתו בקנאתו הנוראית לגיסתו". אגב, קיילוס לא רק שלא התרגז על אשרוב, אלא שלימים הפך למחותן שלו כשבנו רמי, הרופא הכירורג, נשא לאישה את איילה אשרוב, בתם של דליה פרידלנד ואשרוב ומחברת “לאורך הים", שירה המרטיט של עפרה חזה.

כשאריק סירב להבימה

כשתיאטרון הבימה נקלע בראשית שנות ה–60 לחובות–עתק (מתי לא היו חובות כאלה להבימה?), הוזעק אריק איינשטיין לככב במחזמר “אירמה לה דוס". אומנם ברטונוב שאל אם האריק איינשטיין הזה יודע לשיר והבמאי רב התושייה, אברהם ניניו, הציע לו לקפוץ להופעתו בחמאם ביפו (מי חלם אז על קיסריה?), אבל “אירמה" היה ללהיט אדיר שהגיע לכמעט 250 הצגות. אשרוב: “אריק איינשטיין היה נפלא בתפקיד נסטור, עם שירתו המצוינת והקלות והטבעיות שבהן גילם את תפקיד השוטר המאוהב בזונה ומתחזה לאחד מלקוחותיה.

ברור שהוא שחקן מבטן ומלידה. כוכב נולד. אירמה, דינה דורון היפהפייה, הייתה לאטרקציה (וכזאת היא עד היום - יב"א). הקהל התלהב, אבל הביקורות היו מעורבות. ‘הבימה, סמל התרבות הלאומי, סוטה למחזות זמר רדודים', נכתב בהן בין השאר". הנהלת הבימה עטה על אריק עם הצעות לתפקידים נוספים, אבל בדרכו לשלישיית גשר הירקון הוא השיב שהוא מעדיף לשיר. “רוצה להיות זמר?", הלעיגו עליו בהבימה ולא הבינו כיצד ניתן לדחות הצעות כה מפתות. בכל זאת חזר איינשטיין לשם כעבור שנה, לתפקיד לא מזומר בהצגת “בילי בדאי", ולא יסף.

מי מפחד מווירג'יניה וולף

ידוע לכל שעוצמת המשחק המרשימה של אשרוב פרצה כמו לבה מהר געש בהצגת “מי מפחד מווירג'יניה וולף", מאת אדוארד אלבי, שהועלתה ב–65'. בספר נחשפים הסודות שמאחורי הצגת הלהיט. היה זה המנהל האמנותי של הבימה דאז, הבמאי היהודי–לונדוני יוליוס גלנר, שהחליט להעלות את ההצגה עם רביעיית שחקנים שהתאימה לה ככפפה ליד - מרים זוהר, דליה פרידלנד, אלכס פלג ואשרוב. לעומת זאת, גבות הורמו כשהבימוי הוטל על הבמאי הבלגי אטיין דבל, שלמרבה המבוכה ערער על התאמתם של אשרוב וזוהר להצגה.

כשהמחלוקות גברו זומן גלנר עם חברי ההנהלה לחזרה והתיישב בשורה הראשונה. באמצע החזרה אותת אשרוב לעמיתיו שהמנהל האמנותי שלהם ישן שנת ישרים. כשתמה החזרה התעורר גלנר, קם על רגליו ומחא כפיים. “זו בושה וכלימה!", מחה אשרוב, ובמהומה שנוצרה נשלח דבל אחר כבוד הביתה. כשעלתה השאלה מי יחליפו, הציע אשרוב להזעיק את היי קיילוס, הבמאי שלו ב"מראה מעל הגשר" ובהצגות מצליחות אחרות. קיילוס הגיע ונוצרה מהומה חדשה, כשטען שתרגומו של יורם קניוק חפיפי. תרצה אתר הוזמנה לתרגם את המחזה מחדש, החזרות נמשכו ולא היה בהן רגע דל. “שמע, בובי'לה, אני מיואש", אמר קיילוס לאשרוב ואיים שאם לא יפסיק “לטחון" את המילים, יש לו מועמד אחר לתפקיד ג'ורג'. אשרוב לקח את עצמו בידיים ובמשחקו שם כמו טיפס לאוורסט.

אגב, זה לא היה סוף הסאגה. בערב הבכורה בישרה זוהר לאשרוב, מי שהיה הפרטנר האולטימטיבי שלה בהצגות בלתי נשכחות, ולקיילוס שהיא בהריון. החל מחול שדים. הבמאי חזר הביתה, לניו יורק, ואילו בהבימה התחיל לפעול מנהל אמנותי חדש מבריטניה, דיוויד וויליאם, שהעדיף כמחליפה של זוהר בתפקיד מרתה את ציפורה פלד בעלת המבטא האנגלי על פני ליא קניג, שאותה הציע אשרוב. לא תאמינו, אבל גם זה לא הכל. בסוף המערכה הראשונה היה על מרתה לעלות לחדר האיפור ולהחליף בגד. פלד עלתה ולא חזרה לבמה. כשקראו לה, אין קול ואין עונה. “המבוכה הייתה רבה", שחזר אשרוב. “כשנכנסתי לחדרה של ציפורה, קיבלתי הלם. התברר שהיא נרדמה על הכורסה עירומה לחלוטין".

כמו ציפור מפרפרת

תרצה אתר הייתה גם שחקנית רגישה, לא רק מתרגמת ופזמונאית מחוננת, ולוהקה לתפקיד הראשי בהצגת “העלמה יוליה" מאת אוגוסט סטרינדברג, כשמולה אשרוב בתפקיד המשרת האישי של אביה, בעל האחוזה. “תרצה הזדהתה מאוד עם תפקיד העלמה ועם נפשה המסוכסכת, כולל יחסיה המורכבים עם אביה, שיש בהם מידה של הערצה ולא מעט שנאה, מה שהזכיר את יחסיה עם אביה (נתן אלתרמן - יב"א)", סיפר אשרוב.
“תרצה–יוליה הייתה דקת גזרה, בעלת פנים יפהפיות ועיניים ענקיות", הוסיף. “היא נראתה כה עדינה ושבירה, עד שבנוגעי בה חשתי כאילו אני אוחז בכף ידי ציפור מפרפרת בכנפיה".

במחיצתו של בן–גוריון

חוויה יוצאת דופן זומנה לאשרוב מחוץ להבימה, כשהעלה בהפקה פרטית את הצגת היחיד “יומנו של מטורף" מאת ניקולאי גוגול. בהצגה בחדר האוכל של קיבוץ שדה בוקר זכה לחוויה מיוחדת כשמולו ישב דוד בן–גוריון, אז כבר אריה בחורף. “הזקן" התעניין לדעת כיצד הצליח ללמוד כל כך הרבה טקסט ולהופיע בלי לחשן. כעבור שנתיים, כך העיד, פגש באקראי את בן–גוריון במלון המלך דוד בירושלים, שם הסב לאחר מלחמת ששת הימים עם משה דיין ועם טדי קולק. לדבריו, שמע אותו מצהיר שיש להחזיר הכל. “גם את ירושלים?!", הזדעק קולק. “מלבד ירושלים", הרגיע אותו. לפתע זיהה את השחקן שהרשים אותו בשדה בוקר. “אתה עדיין משחק את המטורף?", תהה. “מתקרב להצגה ה–500", השיב לו. “יישר כוח!", החמיא בן–גוריון.