במהלך הצפייה בהצגה "במנהרה", מחזה המוצג בתיאטרון גשר, מתרחש אירוע חריג בנוף התיאטרלי המקומי: הקהל נדרש להטיל לקלפי פתק, שבעזרתו הוא בוחר בהצגה עם סוף טוב או רע. בהחלט סיטואציה לא רגילה, בייחוד כשההצגה מתקיימת ביום שישי בערב. אחרי הכל, למי יש כוח להחליט איך יסתיים הסכסוך העקוב מדם בין היהודים והפלסטינים? אפשר להתנחם בכך שכשהכריזו על התוצאות, לפחות בהצגה שבה אני הייתי, נשמעה בקהל אנחת רווחה. סוף טוב הכל טוב.
ואכן, בתקופה שבה נוהגים לקטר על העובדה שהתיאטרון מונע משיקולי רייטינג, "במנהרה" מציבה מראה כואבת, אמיתית ומורכבת ביותר לנוכח פני הצופים.
במרכז המחזה עומדת מנהרת טרור על גבול עזה־ישראל. מהצד הישראלי נכנסים צליל ויפתח; מהצד העזתי - הישאם ומנסור. עכשיו הם שם יחד. אחד מהם יהפוך ל"מוקש חי", בזמן שמעליהם, בעולם שמעל פני האדמה, ייערך קרנבל תקשורתי-פוליטי וישחק-יהתל בחייהם.
אין ספק, מדובר בסאטירה שנונה למדי, בנויה היטב, וכל דמות מעוצבת בקפידה. זו הצגה המאלצת את הקהל להתמודד עם דיוקן אנושי משני צדי הסכסוך, בלי לעשות הנחה לאף צד. באחת הסצינות הצד הערבי והצד הישראלי חולקים אהבה משותפת לעלי גפן, מעשה ידיה של אמו של אחד הערבים. ברקע מהדהדת המציאות המורכבת במדינת ישראל, שבה מגישת תוכניות אירוח מוצאת עצמה מוקפצת לתפקיד מגישת מבזקים בגלל המצב הפוליטי המורכב.
המחזאי רועי חן, בסיוע מעצב התפאורה מיכאל קרמנקו, הופך את המנהרה שבה שוהות הדמויות לעולם ומלואו. גם המוזיקה הנפלאה של רועי ירקוני מבליטה את עיצוב התנועה של עמית זמיר. שבחים מקיר לקיר מגיעים גם ללהקת השחקנים המצוינת, בראשם מיקי ליאון, עידו מוסרי ופיראס נסאר. בשורה התחתונה: "במנהרה" היא הצגה המאלצת את הקהל לנקוט עמדה ולהתמודד עם מערבולות וסיטואציה גדושת סתירות וניגודים אך אנושית מאוד, נוגעת ללב, שלא מהססת לגעת בנושאים מורכבים ביותר.