"אני אישה. אני אמא. עוד חודש אהיה בת 40. אני שחקנית. אני זמרת–יוצרת. אחרי למעלה מ–26 שנה בארץ אני מרגישה לגמרי ישראלית. עד מתי יעסקו בשורשים הרוסיים שלי?". הדוברת היא אולה שור–סלקטר, שעם תפקידי על במאזנה, כמו אנטיגונה, ינטל, סאלי בולס ב"קברט", אלקטרה וכעת רוזלינד ב"כטוב בעיניכם" הפכה לכוכבת של התיאטרון הקאמרי, וכעת משחררת מונולוג מנהמת לבה.
ובכל זאת. בעודה אוחזת אלבום בכורה מדהים, שנקרא פשוט “אולה" - כשמה (ב–10 במאי הוא יושק במופע חגיגי בתיאטרון תמונע בתל אביב) - אנחנו שבים ל–1991, בשולי נחשול העלייה מחבר המדינות. אולה, באותם ימים נערה עולה חדשה ממולדובה (וילידת עיר ברוסיה ליד סנט פטרסבורג), כמעט–כמעט בת 14, שבה אל ימיה דאז במושב היוגב, בעמק יזרעאל.
“ניקיתי בתים", היא מציגה פרט לא זוהר מהביוגרפיה שלה. “חלבתי פרות. עסקתי בקטיף. עבדתי בחממות ורדים. לא הייתה ברירה. היינו צריכים להתפרנס. לא היה לי על מה להתמרמר. ידעתי שלא עלינו ארצה עם כסף. רק עם ספרים. המון ספרים".
ואז, תוך כדי שטיפת רצפות או חליבה, יכולת לשער שתגיעי למעמדך בתיאטרון וגם תוציאי אלבום שיזכה לביקורות מחמיאות?
“מי בכלל חשב על זה. היו לי חלומות כמו להרבה נערות בנות 14. שחקנית? לגמרי לא חלמתי להגיע לכך. הרי התיאטרון אצלנו במשפחה הוא מתמיד התחום של אבא שלי, הבמאי, ומגיל קטן מאחורי הקלעים היה מקום קסום בשבילי. הסתובבתי בין הרגליים של השחקנים מלאי ההבעה בהצגות שביים והרחתי את הזיעה שלהם.
“אם מדובר באמנות, החלומות שלי היו במוזיקה, מה שאני מגשימה רק עכשיו עם האלבום. מגיל אפס ניגנתי בפסנתר ושרתי במקהלות. המשחק הסתתר מבחינתי בצד. עשיתי חיקויים. אחותי, ענת, המבוגרת ממני בחמש שנים ואני, שיחקנו בתיאטרון בובות בבית. כן, שיחקנו, אבל אני חלמתי מוזיקה ומגיל צעיר מאוד אני מנגנת בפסנתר ובגיטרה. לכן היה לי הכי טבעי בעולם לפנות אחרי השחרור שלי מצוות הווי פיקוד הצפון לאקדמיה למוזיקה בירושלים".
את רצינית?
“הכי בעולם. אפילו התקבלתי ישר ללימודי שנה שנייה של מוזיקה קלאסית ואופרה וללימודי שנה ראשונה של ג'אז, אבל לא למדתי שם אפילו יום אחד. בשנה שאחרי השחרור עבדתי כדי לממן את הלימודים. שרתי בחתונות. עבדתי בבית מרקחת. עשיתי הפעלות בבתי ספר. ואז כל התוכניות שלי השתנו מן הקצה אל הקצה".
עיניים בורקות
שליחת הגורל מבחינת שור–סלקטר הייתה הזמרת דגנית דדו, חברתה מהצבא: “היא, שהלכה מצוות ההווי ישר לבית צבי, התקשרה אלי יום אחד ואמרה - ‘בואי, זה מאוד מתאים לך'. נרתעתי. ‘רק תעשי אודישן', היא לא ויתרה. באודישן תפסתי פתאום שתמיד אוכל לשיר. שום דבר לא יברח. אבל קודם תיאטרון. בבת אחת הכל התהפך אצלי ונהיו לי חיים אחרים. אילולא האודישן ההוא, איך הייתי פוגשת את מיכה (בעלה, השחקן מיכה סלקטר - יב"א)?".
והזמרת שבך חיכתה?
“כל הזמן. היא התבטאה בכל מיני מופעים מוזיקליים קטנים שבהם יצאתי. מעבר לכך כתבתי תמיד. בעיקר שירה. בלי כוונה להוציא דברים החוצה ויותר כמפלט לנפש שלי. מהחומרים האלה הראיתי לג'ק פיסק, גיטריסט ומלחין, שמופיע איתי הרבה זמן. מזה התגלגלנו לאלבום".
הוא הלחין שישה מהשירים. היא הלחינה שיר אחד בו (“השדרה"). ארבעה שירים הם הלחינו במשותף. יצא להם אלבום אקוסטי, שבו חברו אליהם נגן כלי ההקשה איתן איצקוביץ' ונגן הקונטרבס אלון עזיז. אחרי שבועיים של חזרות, הם הקליטו את השירים בחי באולפני לונה.
“ההקלטות נמשכו יומיים, אם כי הן באו לאחר תהליך שהתארך בגלל העיסוק שלי בתיאטרון. הן כללו סשנים ארוכים של מיקסים, שעשה המוזיקאי רן בגנו, שפיזר על שירי האלבום מעין אבקת קסמים או מין דובדבנים כאלה", מציינת שור–סלקטר.
בגנו הוא מלחין עתיר ניסיון, בין השאר לתיאטרון, גם שני הנגנים עתירי ניסיון, אבל בתור המפיקה המוזיקלית של האלבום המילה האחרונה הייתה של בעלת הדבר. “לא צריכים לגמור אקדמיה בשביל זה", היא סבורה. “כמי שמעדיפה לעשות דברים בעצמה, התעסקתי בסאונד של ההופעות שלי וצברתי ניסיון, גם כדי לעבד את השירים עם ג'ק פיסק".
לא רק ההפקה המוזיקלית הייתה באחריותה. שור–סלקטר לא ניסתה למשוך למעשה המרכבה שלה חברת תקליטים ומשקיעים, והיא העמיסה על כתפיה את כל ההפקה וההשקעה מהתקציב המשפחתי. “בגלל שאני ‘גם' אמא ושחקנית, הדברים קרו לאט וטיפין–טיפין", היא מעירה.
כל זה בתיאום מלא עם מיכה?
“לחלוטין. מבחינתנו מדובר באמנות, לא בעסק. מראש לא בנינו על החזר ההשקעה. מוזיקה אתה לא עושה בשביל להרוויח, אלא בגלל שאתה לא יכול שלא. לא התכוונתי לכבוש כאן שום אוורסט, אלא לממש את עצמי במוזיקה. לכן, יש לי תחושה מטורפת של סיפוק. ועל כן אני מתרגשת כפי שמעולם לא התרגשתי".
האומנם?
“טוב, כמובן שהתרגשתי יותר בלידות של הבנות שלי".
מה חלקו של מיכה בסיפור?
“מיכה הוא הרוח הגבית. גם היועץ מספר אחת. האוזן השנייה לכל דבר. בהקלטת שניים מהשירים הוא גם נתן קולות. ובזמן ההקלטות, כשמעין הייתה בבית הספר, על ברכיו של מי ישבה עמליה? כמובן, על ברכיו של מיכה. בלי ספק זכיתי".
כשהיא מדברת על מיכה שלה, בורקות עיניה. “הכל בינינו התחיל בהצגת ‘עיר הנפט' של הלל מיטלפונקט", היא חוזרת 13 שנים לאחור. “עד אז במשך חודשים הקריירות שלנו בקאמרי נעו בצירים נפרדים וחוץ מ'שלום, שלום' לא היה שום דבר בינינו".
מחסום ה"שלום, שלום" נפרץ בהצגת “עיר הנפט", שם הם שיחקו את יודית הצולעת ואת קובו הזר והמסתורי. “עברנו את החזרות בלי שנכיר זה את זה", היא מעידה. “מיכה בדיוק היה אז בתהליך גירושים (מאשתו דאז, השחקנית אירית סוקי - יב"א), ובאותו זמן נפרדתי מחבר, לאו דווקא מתחום התיאטרון, שהיה לי קשר רציני איתו. די הייתי שבורה מהעניין ובכלל לא היה לי ראש לשים לב למיכה".
זה קרה במקרה: “כשטיילתי פעם בשכונה עם הכלבה שלי באחת החופשות מההצגה, התפלאתי לפגוש שם את מיכה. ‘מה אתה עושה כאן?', הייתי מוכרחה לשאול. הרי ידעתי שהבנאדם נשוי וגר במקום אחר. ‘אני גר כאן', השיב כשהוא מופתע לפגוש אותי מחוץ לקאמרי".
סגרתם על המקום תאריך לחתונה?
“חכה! התיישבנו על ספסל ומצאנו את עצמנו משוחחים לראשונה על אמת. המשכנו לשוחח עד הבוקר. כשהגענו בערב להצגה, היינו נבוכים, אפילו מבוהלים. אולי חששנו שיתגלה שניצת איזה זיק. אבל כמה שלא ניסינו להיראות מרוחקים, אהבה היא כנראה משהו שאי אפשר להסתיר. כל צוות ‘עיר הנפט' הגיע לחתונה שלנו כאורחי הכבוד, ואילו הבמאי והמחזאי הלל מיטלפונקט, סחתיין על הליהוק, היה שם על תקן הסנדק הראשי".
מיכה הוא בנו של שחקן האופי אברהם סלקטר. את בתו של הבמאי לאוניד שור.
“אכן, הכל נשאר אצלנו במשפחה, ויש נושאים משותפים כשכולנו נפגשים. בגלל שאנחנו באותו מקצוע ואנחנו דומים בהרבה דברים, יש בינינו הבנה גדולה מאוד. אנחנו טיפוסים ביתיים. אוהבים להיות בבית. לארח חברים. לא בהכרח מפורסמים וכאלה. עם זאת, הן בבית, הן בתיאטרון, אנחנו יודעים לתת ספייס זה לזה. לא נכנסים יותר מדי לנשמה".
“בוא נשחק בנבואה/ בוא נישאר שלובים לעולמים/ ולא נרצה ולא נוכל להתאושש/ ממה שיש לנו בתוך בועה", את כותבת בשיר הקסום “בועה".
“זהו שיר על זוגיות ועל הורות בפוטנציה שכתבתי למיכה, כשהיינו מעט זמן ביחד ואז לא הראיתי לו אותו".
מדהימה בעיני העברית, שאת, לא בדיוק צברית, כתבת בה את כל שירי האלבום.
“עכשיו אתה מעצבן אותי. האם היית מפנה אותה שאלה ללאה גולדברג, אהובת לבי, שנולדה בליטא ועלתה ארצה בגיל 24, לא 14 כמוני? קטונתי מלהשוות את עצמי אליה, אבל יותר משני שלישים מחיי עברתי כאן. כשאני כותבת, אין לי שפה אחרת. רק עברית, השפה שהתאהבתי בה ברגע שהתוודעתי אליה ויכולתי להתפעל מהעושר שלה, בפרט כמי שמרבה לקרוא שירה".
לקרוא ולכתוב.
“עם השירים שאני כותבת הרבה פחות מפחיד לחיות בעולם המאיים שלנו. יש בזה משהו מגונן".
זורמת עם מה שמגיע
אם “בועה", שיר במקצב בוסה נובה מלטף, שהיה הראשון שהיא שחררה אותו, רמז על כיוון מסוים, שור–סלקטר הוכיחה עד מהרה שהיא איננה כבולה למקצב מסוים. כמי שמריצה ערב ג'אז, יש באלבומה לא מעט ג'אז ואפילו רוק'נרול. “מעודי לא חיפשתי להיות סגורה במסגרת אחת", היא מעירה. “כך יכולתי לשחק בדרמה יוונית כמו ‘אנטיגונה' וממש במקביל להשתובב בקומדיה כמו ‘יתוש בראש'".
המוזיקה באלבום יחד עם שתי ההצגות שביניהן היא מתמרנת בימים אלה - ההצגה השייקספירית הפיוטית “כטוב בעיניכם" והקומדיה הפרועה “יהודים רעים" מאת ג'ושוע הרמון - משקפים היטב את הפאזל הססגוני שנקרא אולה שור–סלקטר.
כך המחזה המודרני “יהודים רעים". “דפנה בהצגה הזאת היא דמות שמאוד–מאוד רחוקה ממני", מציינת שור–סלקטר. “עם כל ההשתוללויות שלה היא מתישה לא רק את הדמויות האחרות בהצגה אלא גם אותי, כמי שעם ערימות של טקסט לא סותמת בה את הפה לרגע. לא יודעת איך השחקנים שמופיעים איתי בהצגה סובלים אותי, מה גם שדנה מיינרט, אודי רוטשילד ויובל סגל משחקים איתי להפליא גם ב'כטוב בעיניכם'".
“בשבילי לשחק ב'כטוב בעיניכם' זאת זכות גדולה", היא משוכנעת. “גם שייקספיר, אין מה להגיד, גם התרגום והמוזיקה הנפלאים של דן אלמגור ושל יוסף ברדנשווילי, גם הבימוי מעורר ההשראה של אודי בן–משה, כשאיתי צוות שחקנים יוצא מהכלל. יותר אי אפשר לבקש".
את ממתינה לתפקיד השייקספירי הבא?
“אין לי רשימת תפקידים שאני מצפה להם. אני זורמת עם מה שמגיע, או שלא מגיע אלי. תמיד אני מחכה לתפקיד המסקרן הבא. השאלה היא עם מה ועם מי יוצאים למסע. מה שבא, בא, וברור לי שיש תפקידים שאולי יכולתי לעשות אותם, אבל כבר לא אעשה אותם".
נראה שאין עליה להידחף או להתמרפק. התפקידים המרתקים ביותר נופלים לידיה כפרי בשל, גם אם הדבר דורש ממנה לא פעם להיכנס לנעליים גדולות. כך הלכה בעקבות ענקית הקאמרי, אורנה פורת, אל תפקיד אלקטרה. כך היא מענגת כעת את הקהל כרוזלינד בעקבות חנה מרון, ענקית אחרת.
כנשמה טובה מטבעה, חשוב לה להזכיר גם את תיקי דיין ואת ענת וקסמן, שאף הן שיחקו את רוזלינד במרוצת השנים והרעיפו עליה מניסיונן. “אם תיקי, כמו חנה מרון, שיחקה את התפקיד לפני שנולדתי, הרי ב–2001, לפני שהגעתי לקאמרי, ראיתי לא רק את ענת כרוזלינד, אלא גם את מיכה כאורלנדו, בלי שחשבתי שתוך שנים אחדות הוא יהיה שלי", מעירה שור–סלקטר.
אגב, 12 שנה עברו מאז ששיחקה עם מיכה בהצגות “עיר הנפט" ו"ביבר הזכוכית" ומאז הייתה ביניהם מעין הפרדת כוחות, מה גם שהוא שיחק בחלק מהזמן בבית ליסין. כעת הם נפגשים על במת “כטוב בעיניכם". “זה בקטנה", היא מתנסחת בזהירות. “תפקיד ז'אק המלנכולי, עם האמירה המפורסמת ‘כל העולם במה', הוא כולו של שמוליק וילוז'ני ומיכה מחליף אותו פעם בחודש. המפגש החוזר שלנו על הבמה מעורר בנו רצון לעשות משהו יחד. ככל שיש לי אותו כל הזמן, אני מתגעגעת לעבוד איתו. אנחנו כותבים משהו. נראה".
כעת היא בהיכון לקראת החלפת הקידומת ב־1 ביוני. “אני שלמה לא רק עם הקמטים שלי, אלא גם עם ההתבגרות", היא אומרת. “הזמן עושה את שלו. אני רואה את זה דרך הבנות שלי, מעין ועמליה. הגדולה שלי בת 9 וחצי ומטר ו־40 ס"מ. האו–טו–טו 40 שלי תופס אותי במעין ספירת מלאי של מה שהגשמתי ומה שלא. הרי חשבתי להיות כל מיני דברים, אולי להיות פיזיקאית, אולי להיות וטרינרית ואם זה לא יצא, אז לא. וממקומי כעת אני אומרת - ‘או־קיי, לכאן הוליכו אותי חיי. אני כבר לא ילדה, אלא אישה. עובדה. אם כי זה זה לא מפריע לי לשחק תפקיד נערי כמו רוזלינד.
“באשר לקמטים, נראה לי שכל קמט אני מרוויחה ביושר. השיער הלבן מתקבל על ידי בברכה. זה גנטי אצלנו. אז צובעים. בשביל זה יש צבע, אם כי מן הסתם מתישהו אפסיק לצבוע".
יש עוזרת?
“אני העוזרת. וגם מיכה. אנחנו במין ביחד כזה מתחלקים בנטל, אם כי הבישולים, במטבח המעורב שלנו הם רק עלי, ובמקביל אני חוזרת בראש על הטקסטים מהתפקידים שלי".
פרסים אינם מטרה
הם ובנותיהם גרים במרכז תל אביב עם כלבתם הישישה לוקה, ש"היא כבר בדמנציה", עם החתולה פישקה, המבוגרת ממנה בקצת ויש גם חתולה צעירה. “מיכה כמו שייח' מוקף רק בבנות", היא מעירה.
ניכר בה שהאמהות ממלאת אותה ומהווה אתגר עבורה. “אני איומה בקטע של חסכנות לגבי מה שקשור בילדים", היא מודה. “אם לעצמי לאו דווקא אגהץ את האשראי, לגבי הבנות, וואי–וואי. אם אני רואה שמלה שווה או נעליים מדליקות, אני חייבת לקנות להן. כמה שאני עסוקה בתיאטרון ובמוזיקה, אני משתדלת להיות איתן כמה שיותר".
האמהות שינתה את חייה. שור–סלקטר צמחונית זה חמש שנים. “איך שנכנסתי להריון עם עמליה, תפסתי על זה טרמפ ונהייתי צמחונית, מה שמזמן רציתי להיות", היא מספרת. “אני דוגלת ב'חיה ותן לחיות'. בני הבית שלי לא צמחונים, ואין לי בעיה לבשל להם בשר. בגלל שאני צמחונית נהייתה בבית מודעות לעניין הזה".
כאן צץ פרט נוסף, המאיר את דמותה של אולה שור–סלקטר: “אני לא רק צמחונית. במוצרי חלב אני לא נוגעת מאז שהפכתי לאמא, לפני תשע שנים וחצי. לידה היא לדעתי הדבר הכי מטורף שאישה יכולה לעבור. הכי מפעים. משהו עוצמתי וקדמוני שאין דומה לו. אם בעבר, כשראיתי בנשיונל ג'יאוגרפיק ג'ירפה ממליטה, זה נראה היה מקסים בעיני, היום, כאמא, אני יכולה לבכות מזה.
“אחרי שהתחלתי להניק את בתי, מעין, כל נושא החלב ומוצריו התחיל להיראות בעיני באור אחר לגמרי. שוב לא יכולתי להשלים עם זה שלוקחים מפרות את החלב, שנועד לצריכת העגלים שלהן, לתועלת האדם. זה נורא בעיני ששואבים מהן את החלב בחליבה".
ניכר בה שביתה מבצרה. היא מחוץ לטורי הרכילות וגם מחוץ לפוליטיקה. הכללות מקוממות אותה. “אני, שבמקצוע שלי נוגעת בנפש האדם, מזדעקת כשאנשים מנסים לשים תוויות על אנשים אחרים ולמסגר אותם", היא אומרת. “כששופטים אנשים על פי מוצאם, זה מכעיס אותי נורא. חוסר שוויון מקומם אותי. החברה שלנו מאוד לא שוויונית. בשפת הדיבור טבועה היררכיה, כשהגבר כאילו מעל האישה. גם בתיאטרון אין שוויוניות, ואין זה סוד שיש בו פחות תפקידים לנשים".
עד כה שור–סלקטר היא בעיקר שחקנית של במה ולא של מסך, שהתפקיד הבולט שלה עליו היה עד כה לפני חמש שנים בסרטו של שמי זרחין, “העולם מצחיק". כעת אולי משהו מתחיל לזוז לה בכיוון. “עכשיו אני מצטלמת לסדרה חדשה של קרן מרגלית, יוצרת ‘פלפלים צהובים'", היא אומרת. “כל דבר בזמנו".
בכל צעד שעושה שור–סלקטר מלווה אותה מעטפת משפחתית מחבקת, והדברים אמורים לא רק לגבי בעלה השחקן, אלא גם לגבי הוריה - האם פאני, שחלמה להיות שחקנית, נהייתה כלכלנית ובארץ הפכה למנהלת חשבונות, והאב לאוניד, הבמאי שביים הצגות ברחבי ברית המועצות וכאן הקים את מגמת התיאטרון בבית הספר האזורי בנהלל.
יש לה סיפור מופלא, המעיד על הקשר המיוחד בינה לבין הוריה: “בדיוק כשהתחלתי להציג את סאלי בולס, תפקיד החלומות ב'קברט', אבא שלי חלה בסרטן. בחמישי הודיעה לי אמא, שהוא יתאשפז בשבת לקראת ניתוח בראשון. בגלל ההצגה פיזית לא הייתי מסוגלת להגיע אליו, וזה גמר אותי. מרוב דאגה התעוררתי בשישי בבוקר בלי קול, בעודי יודעת שבאותו יום צפויות לי שתי הצגות. מהתיאטרון שלחו אותי לרופאה. היא בדקה ואמרה שהיא לא יכולה לעזור".
אז ביטלו בגללך את ההצגות?
“ככה אתה מכיר אותי? עליתי להצגה הראשונה ובקושי דיברתי בה ושרתי בצורה מאוד מוגבלת. כל הזמן אבא היה בראש שלי. הוא כנראה הרגיש אותי. בין שתי ההצגות זומנה לי הפתעה גדולה. פתאום הגיע אלי מעפולה אבי האהוב, רק כדי שלא אצא מדעתי מרוב דאגה. חיבקתי אותו בלי סוף. במשך כל ההצגה הוא היה איתי מאחורי הקלעים. אחריה חזר הביתה כדי להתכונן לכניסה לבית החולים. אגב, תודה לאל מאז הוא יצא מהמחלה, הבריא והכל מאחוריו".
ואובדן הקול שלך?
“כאן קרה הפלא. אחרי שראיתי את אבי, קמתי כמו חדשה וחזר לי הקול. בשתי ההצגות בערב אי אפשר היה להאמין לי שרק יום קודם לכן בקושי הוצאתי הגה מהפה".
“מצדי זה בסדר", היא אומרת. “בעיני פרסים הם לא המטרה, אלא דבר נלווה, שיכול להיות מאוד נחמד. מבחינתי, הפרס הוא לשחק תפקידים שאני אוהבת עם צוות שנותן השראה ולגרום הנאה לקהל. בשבילי להוציא אלבום, כשאני חתומה עליו מא' עד ת', גם זה פרס".